An Unemployed World (Part 4)

A Society of Unemployed People

(This post is part of a series. Please read Part 1, Part 2, Part 3)

In the previous parts, I have hypothesized that, for various reasons, the economy is moving along a trend that will use more automatic and robotic labor and less human workers, thus leading to an increasing portion of the population being unemployed. This trend has been discussed by researchers around the world and is definitely not my own idea. In this part, I would like to ask the question: how will the economy and the society look when this happens?

Let us start with an assumption (which will be revisited later). Suppose 80% of the population is either chronically unemployed or chronically underemployed, namely working in part-time and temporary jobs with long spells of unemployment in between. How will society react to this case? How will the economy look? Will we see significant changes in the political map? Will we see new political movements rising?

In the previous part, I claimed that one's perception of self is founded, in part, on their work. Our jobs give us a sense of pride, fulfillment, even purpose, and we often describe ourselves through them. For example, in a small talk with an unknown person one may introduce himself as "I am a salesperson in this tech company" much sooner than "I am a married 40 years old man with 3 kids and a house in the suburbs".

So, if 80% of the population find themselves without a satisfying, long-term, well-paid, stable, job, how will we introduce ourselves? Perhaps we will use George Costanza's opening: "My name is George, I am unemployed and I live with my parents"?



More seriously, how will the lives of the 80% of unemployed be spent? Nowadays, we spend between a quarter and a third of the hours in a year working, and even more if you take into account hours spent commuting to and from work and hours spent at home replying to emails or business phone calls. Without this amount of time, we will need to find a way to fill in large gaps of our lives, something to do.

One such option is a kind of Huxley's "Brave New World":  a world where everyone is engaged in an ever lasting cycle of recreational activities, consumes drugs, and is constantly bombarded by mass media outlets that produce an endless stream of entertainment. However, robots are the parallel of the lower-level castes of Huxley's world, and do all the work. There is an everlasting abundance of products in the world, brought about by the cheap labor of the automatic machines. Perhaps people will escape to the comfort of the virtual world described in Stephenson's "Snowcrash" and live parts of their lives as avatars in a virtual world without the need to see the sordidness of their real lives. Will society be able to move in that direction without preconditioning of the human to a life of idling by?

Another option is a world of constant social tension between the 80%, who constantly live in unemployment, poverty, boredom, and barely scrape by and the other 20%, who live in a world of unimaginable riches. For the latter, there is little competition and they get to share the spoils of a highly productive economy that produces everything cheaply. They earn nice salaries based on their abilities, which cannot be replaced by robots, yet consume at prices driven by the technically unlimited supply and very limited demand. They enjoy lives of abundance, probably in gated communities patrolled by robots (see also "Snowcrash"), islands in an ocean of constant turmoil, insecurity, riots, and struggle.

Obviously, there are options in between these two extremes. I believe the answer to which of the extremes the world will to turn depends a lot on the choice of policies made early on in the process. On one hand, there is a policy of complete socialism, where every person is entitled to the minimum needs in life: shelter, food, education, health, etc. On the other hand, we can consider a policy of libertarianism: each for his/her own, no social safety net. One may be reminded of the clip showing former Governor and presidential candidate Mitt Romney's comments about the "47%":



It doesn't matter what we think about the governor's words, we must realize that this debate will increase in a world where 80% of the population is unemployed and constantly need help from the other 20%. Inevitably, the choice will be either to support the majority of the population that need help, at the cost of higher taxes, or abandon them to a life of struggle. It will be a choice between ruthless social Darwinism vs. a very demanding socialism that taxes heavily the rich in order to support the majority.

At this point, I would like to revisit the assumption of 80% unemployed. An economist (I am not one) might ask: how is it possible that there are so many unemployed? Doesn't it mean that there is, essentially, a large pool of potential-workers that will eventually put a pressure on lowering wages so that people will be able to compete with robots to win back some of the jobs? My guess is that the answer to that is negative. First of all, I want to recall the previous part, in which I claimed that if someone knows with a high level of certainty that they will never get a job, there is absolutely no reason for them to go to school in the first place. So, theoretically, people will be less trained than robots!

Even if this is not the case, and suppose all people are skilled at least to the point where they can compete with machines, this will still be an unfair competition between people, whose wages cannot be lowered below a certain level that will at least provide them the very basic life needs, and machines, whose only need is energy. Machines do not need to rest, they can work 24 hours a day, 7 days a week, at the minimum cost of power and maintenance. Recall the video showing a robotic assembly line in a Toyota car plant: there are plenty of valid reasons why robots are used there and not human workers.

Thus, we end up with a large portion of the population being excluded from the jobs market by means of their low skills and inability to compete at the minimum wage level. There will still be people that work, for various reasons mostly requiring levels of abstract thought and nonlinear imagination that it will be impossible and impractical to train machines to have. Of course, some of the employed 20% will also be the capital owners: those who own the means of production and reap the profits of the unlimited production levels.

Will society change? I am quite positive that it will.
Will the economy change? Again, quite positive that it will.
Will political structures change? I don't know.

Epilogue

I started thinking about this topic a few months ago, after reading some work about the subject by an MIT labor market professor. I was recently reminded by an NPR show called "Ted Radio Hour" with Guy Raz. The relevant episode is "Do We Need Humans?". I highly recommend listening to this show and following the Ted Talks mentioned in it.

I want to add that I don't know what will happen. Everything that I wrote in this four-parts blog post is my own thoughts based on a little reading and listening. I may be completely off or somewhat onto something (I am certain that I am not dead-on correct), but the main reasons why I wrote the whole thing were: (1) I wanted to organize my thoughts and (2) I wanted others to stumble upon it and think about this possible future of ours. Perhaps, if we dedicate enough thought to it, we will find a way to work some reasonable future for the whole of us. So, please share this around, comment about it, and engage your friends.

Thank you for reading all the way through. I hope it wasn't too boring.

And I will leave you with this clip from the movie Wall-E.

An Unemployed World (Part 3)

The Sense of Self

(Note: this is part three of the post. The first two parts are here and here).

In the previous part, the conclusion was that many jobs that are currently performed by a human being are likely to be performed by a robot in the future. Robots constantly become cheaper to develop, use, and program and are gradually becoming more adept at performing complex tasks in unstructured environments. This, with other trends, will tend to reduce the workforce participation rate and lead, over time, to situations in which a minority (perhaps even a small minority) of the population is employed whereas the majority in chronically unemployed.

How will this affect the perception of oneself? How will this affect one's choices in life?

There are definitely several ways to examine this. One way to consider this is as an opportunity for a positive development: more free time to spend with our family and friends, doing things we love to do, perhaps taking a better care of ourselves and our health, doing some sport, etc. People will have more time to think, analyze, read, engage in philosophical questions (maybe even harass other people with blog posts like this one!), and, generally in self-development. This is definitely the way Wired Magazine preferred to end their piece (http://www.wired.com/gadgetlab/2012/12/ff-robots-will-take-our-jobs/all/):

This is not a race against the machines. If we race against them, we lose. This is a race with the machines. You’ll be paid in the future based on how well you work with robots. Ninety percent of your coworkers will be unseen machines. Most of what you do will not be possible without them. And there will be a blurry line between what you do and what they do. You might no longer think of it as a job, at least at first, because anything that seems like drudgery will be done by robots.
We need to let robots take over. They will do jobs we have been doing, and do them much better than we can. They will do jobs we can’t do at all. They will do jobs we never imagined even needed to be done. And they will help us discover new jobs for ourselves, new tasks that expand who we are. They will let us focus on becoming more human than we were.

I would really like to subscribe to this notion of a better world, more free time for each person, and general improvement of our lives, but I am not convinced that this will be the case. Call me a pessimistic (which I am!), but I tend to see the empty half of this glass, and there are several reasons to be concerned about having too much free time and no job to fill our lives.

The behavioral-economist Dan Arieli writes in his book "The Upside of Irrationality" that whenever he is on a plane and starts chatting with the people sitting next to him, they often ask or tell him about what they do for a living long before they exchange names and business cards. Long before people talk about their lives, kids, hobbies, or political beliefs, they feel free to talk about their jobs. In a sense, one's occupation is something that he or she feels define them as a human being. It might be so, because it is a more "remote" thing than talking about your personal beliefs or current difficulties with your spouse and kids, but the fact that it comes up so quickly in the course of a talk means that this is an important aspect of one's life.

And why wouldn't it be? Out of 8760 hours in a (non-leap) year, an average OECD employee spends between 1600 and 2200 hours at work (http://stats.oecd.org/Index.aspx?DatasetCode=ANHRS). These are just "official" work hours, not including the ones we spend at home answering emails on our smartphones or on the road commuting to and from work. That's between 20% and 25% of our total annual hours. If you add sleep into the equation, we spend the majority of our time either sleeping or at work, or commuting between home and work. So, certainly, work has an important role in our lives.

Moreover, work also gives us a sense of self-definition. Most occupations require some sort or another of mental and physical stimulation. It also involves interactions with other people, bosses, colleagues, customers, supervisors, etc. We form bonds with these people, and these bonds become another social network in which we are involved. We also talk about work with our other social networks, our family and our friends, and exchange anything from funny stories to discussing serious problems at work, concerns, etc.

Even before we lend a job, in many cases we are required to undergo training and schooling. Many occupations require skills that are acquired in a college or university, and even those that don't still require some high school education. Most of us end up spending between 12 and 16 years of our lives just to get the minimum requirements to even get a job. And while doing so, we weave our most important social networks and learn the most fundamental social skills. It is often said that friends that you make in high school and in college are the ones that will be with you for the rest of your life, and, personally, I find it to be correct. Sure, you go on to make more friends (and lose some) as you move on with your life, but still many of my best friends are the ones I made at an early age.

Now, ask yourself "what would happen if I didn't have any prospect of getting a job ever?". In a world where only a small minority of people are employed, this is a reasonable question to ask. After all, why do you think you should be one of the lucky 30%, or 20%, or even 1% of employed people? Will you try? Will you compete to be one of the lucky few? Or, will you give up? And if you do give up, when will it be? Will it be after college or before starting elementary school?

From the economical point of view, if one knows (with a high level of certainty) that they will not get a job, it makes sense not to invest in trying to get it in the first place. These investments require time, effort, and most importantly cost money, which, if you don't get a job will not pay off in the end. This is an alarming thought, because it means that when the balance between employment and unemployment is tilted, more and more people will be likely to give up, and give up early. Sure, there will always be the competitive ones, the ones that will strive to be the small minority that wins the few jobs left to go around, but more and more people will not, or will give up while trying. What will happen to them? How will they feel?

At this point, one might think that I am delusional and that this will never happen. I am willing to accept that, but I have some evidence in my favor. We already see a growing population of young, unemployed, skilled workers in many developed countries. In the US, unemployment rate among 16-24 years old people is 16.2% and it is an even greater problem in countries like Greece (60%) Spain (above 50%), Portugal and Italy (above 40%) (http://www.foxbusiness.com/markets/2013/04/26/europe-more-divided-than-ever-over-austerity/). According to an AP report, about 53.6% of college graduates in the US, in 2012, were unemployed or working in jobs that do not require a college degree (http://www.cleveland.com/business/index.ssf/2012/04/half_of_recent_college_grads_u.html). As this graph shows, this is not a new problem, but the situation has been exacerbated in the last decade (even before the 2008 financial meltdown).

Unemployment Rates by Age Groups in the US, 1948-2012. Source: http://www.foxbusiness.com/economy/2013/05/09/youth-unemployment-grows-worse-by-month/

 In this sense, unemployment rate is more important than measuring the workforce participation, because unemployment rate takes into account just those that are actively seeking a job, not the ones that went back to school or gave up on trying. The next figure shows the total workforce participation rate by age groups in the US:

Labor Force Participation by Age Groups in the US, 1948-2012. Source: http://www.foxbusiness.com/economy/2013/05/09/youth-unemployment-grows-worse-by-month/

Despite the noise and natural fluctuations of the markets, both graphs show the same general trend: less young people are employed today than they were in the past. Some because they are in college, some just cannot get a job. In the future, these people will lack the experience and skills that are required for getting jobs, even if ones do open, and thus the trend will continue. After all, given a choice between a robot that is cheaper to buy and use and will never tire but lacks skills and experience, and a human that lacks skills and experience, costs more to employ and requires 8 hours shifts and 16 hours of rest, what is the obvious choice?

In summary, I am afraid that we are heading in a direction in which the majority of people will never be employed. They might know it in advance and will never even try or they might not know it but still fail in their attempts. In both cases, these will lead to personal difficulties: poverty, boredom, a feeling of being disenfranchised, a sense of failure, a lack of satisfaction one gets from work, a loss of social interaction, withdrawal from society, etc. I am afraid that if unemployment continues to grow, due to technological advancement, we will have to somehow find a way to help the individuals who will be left behind.

I will write about the possible effects on society in the next part.

An Unemployed World (part 2)

The Robots Are Coming

(If you haven't done so yet, please read the first part of this post)

We are at an age of incredible technological innovation, driven by the extraordinary increase in processing power predicted by Moore's Law. This not only allows more complicated software to run and process information, but also increases the capabilities of sensors and actuation devices. In simple words, this allows for automatic robots to sense their environment, process this information, make decisions, and act upon on those decisions.

Robots are not new, and their growing role in industry has started many decades ago. Car manufacturers use robotic assembly lines to reduce the cost of labor, increase throughput, and improve overall productivity.


So far, robots were expected to replace human workers in jobs that require simple skills, manual labor, and repetitive work performed in a structured environment. Such positions were deemed "easy to automate", and therefore easy to be replaced by robots. Obviously, there is the initial investment in development or acquisition of such robots, and the ongoing cost of using them, but that seemed to be cheaper than the wages of the Western worker (at first) and today even the lower wages in China (http://techcrunch.com/2012/11/13/foxconn-allegedly-replacing-human-workers-with-robots/).

And programming the robot is going to be fairly easy, if we take this Baxter robot as an example:
While it is not new that automation replaces manual labor, the array of positions, in which humans can be replaced by robots has been growing and will grow in the upcoming future. These will include positions that are less structured, less repetitive, and that require more skills and knowledge. Here are a few examples:

Unmanned aerial vehicles are not yet incorporated into the National Airspace, Google's has been developing autonomous cars that have already been proven to be safer than human-driven cars, and that have gained legal status in some states, including Nevada and California (http://www.cnn.com/2012/09/25/tech/innovation/self-driving-car-california). In the future, these vehicles may replace truck, taxi, or bus drivers.

Another less-skilled job that can be replaced by a robot is a restaurant waiter. One such example is from a restaurant in China, and although this robotic waiter is not performing every single task a waiter does, remember that it was developed more than two years ago!


What about jobs that require more of a human touch? Apparently, these can be done by specialized robots as well. For example, a humanoid robot that helps children with Autism Spectrum Disorders (ASD).

A similar project is a robot that teaches a second language to toddlers (http://mplab.ucsd.edu/wordpress/?page_id=277). 

Finally, the human worker's last resort is jobs that require the ability to analyze information in a context and make inferences regarding an uncertain situation. For example, the work that medical doctors do when they diagnose a patient, suggest treatment, and follow up on that treatment. There is a robotic medical doctor too, the famous Watson (http://www.theatlantic.com/sponsored/ibm-watson/archive/2013/04/how-memorial-sloan-kettering-is-training-watson-to-personalize-cancer-care/274556/).

In a recent article, Wired magazine categorizes all jobs into four classes:

Four Types of Jobs (from http://www.wired.com/gadgetlab/2012/12/ff-robots-will-take-our-jobs/all/)

So, what happens next? What will become of us, humans, once robots will be able to perform all the jobs in the world better and more efficiently than us? I will dedicate the next part of this to answering some of these questions.

An Unemployed World (Part 1)

Introduction

In 1900, 41% of the workforce in the US was employed in agriculture. This number has decreased to less than 2% in the beginning of the 21st century (http://www.ers.usda.gov/media/259572/eib3_1_.pdf). Yet, the productivity of the American farmer has increased so that there is no shortage of food, and, in fact, the USA is still a large supplier of agricultural products to the world. The main force behind these rapid changes and that allowed such an incredible growth in productivity is technology and automation.

Following the recent economic crises, a similar trend can be seen in other fields of the economy. For example, the share of the manufacturing sector in the overall employment has decreased since the 1970s, and while during each economic crisis in the US people were laid off, these jobs never came back to the US.

Manufacturing Jobs in the US, 1980-2013. The image was taken from http://media.npr.org/assets/img/2012/10/17/manufacturingshare_custom-abc7c2f2e24638873a2a2e18877ee41fc5aac45a-s40.png

Recent data has shown that overall in the US, workforce participation has decreased to its lowest level since 1979, which is particularly alarming since women participation in the workforce is higher than it used to be 50 or 100 years ago.

Workforce Participation in the US, 1970-2013. The image was taken from http://www.npr.org/news/graphics/2013/04/pm-gr-participation-rate-624.gif

There are several reasons for this trend. First, some sectors, manufacturing in particular, are sensitive to low wages in other countries, hence these jobs are lost in the US, but are generated somewhere else. For example, Foxconn produces a large share of all the electronic gadgets in the world, with a workforce of more than a million assembly workers (http://www.economist.com/news/business/21568384-can-foxconn-worlds-largest-contract-manufacturer-keep-growing-and-improve-its-margins-now).

A second reason is the aging population. Not only has the Baby-Boom generation reached its retirement age, but the number of children per mother has also decreased over the decades since World War II. In the 1960s, an average woman in the West had about 3-4 children, but nowadays this number is 2 in the US and France, and less than that in the rest of the Western countries. And with longer life expectancy, this means more elderly (65 years or more) people per working age (20-65) people. This reduces workforce participation numbers, and exerts a strain on social safety nets. (http://www.npr.org/blogs/money/2012/11/29/166181293/the-birth-rate-just-hit-a-record-low-thats-bad-news-for-medicare)

There is, however, a third reason, which brings us back to the agriculture data from the opening paragraph: automation, technology, and robotics. Throughout history, jobs had been replaced by technology, and humans reacted by moving to different professions, usually ones that required more skills and less manual labor. Yet, it seems that recent technological innovations will drive human beings even from these skilled positions and out from the market altogether. While the other two trends (globalization and aging) may not affect the global unemployment rate (as a whole), this trend does have the potential of making, essentially, every human being unemployed (http://www.npr.org/2013/02/25/172900833/do-we-need-humans).

This leads to several social and economical questions:

1. How will human beings live in an unemployed world?
2. Can society evolve in such a way that unemployment is the norm?
3. What will the future of the economy be if everyone is unemployed and unemployment is the norm?
4. How will these changes affect politics and policies?
5. How will these changes affect education?

In the next part I will look at several technological innovations that drive this trend. Then, I will try to provide some possible answers to the questions listed above. I definitely don't have all the answers, and I hope that this can be a platform to start discussions, so I will love to get some comments about these thoughts.

Presidential elections? Well...

After watching part of the presidential debate, and reading/listening to the commentary about it, I came to the conclusion that the elections in the US are between two hugely similar points of view, practically a single point of view. Neither Democrats nor Republicans, except maybe in their ultra-extreme fringes, think in the ways I offer next.

The social-democratic party

There is no social-democratic left-wing party that will challenge the following beliefs:
1. Should the US invest in and maintain a huge military that will be able to win 3 wars in 3 global arenas, even though it is in a huge deficit and the DOD is one of the largest money guzzling monsters in the budget (20% DOD + about half of the discretionary budget).

U.S. Federal Spending - FY2010. The image was taken from http://www.economicpopulist.org/files/u1/U.S._Federal_SpendingFY2010.png

2. Should the US have a government run healthcare system that will provide healthcare to every individual regardless of their socioeconomic ability to pay the fees? What the Affordable Healthcare Act (AKA Obamacare) did was just make more people get coverage, with the huge benefit of millions of more customers to the insurance companies. Studies have shown that a government run healthcare system has lower overhead and obviously no need to show profit, which will lower expenditure on healthcare in the long-run. Most countries in the OECD have one sort or another of government healthcare system, lower costs, and higher health-related indices. Not to mention that universal coverage will allow more people to start their own businesses without the fear of leaving their existing insurance plan.

Healthcare: life expectancy at birth vs. annual healthcare cost per person. Image from: http://www.economicpopulist.org/files/u1/ushealthmoneyvslife.jpg

3. Should the government regulate critical industries, large companies and other major economic infrastructures and how? Should lobbyists be banned from D.C.? NPR has performed a research that showed a huge return on investment (ROI) on lobbying efforts, that ranges up to the tens of thousands of percents. This ROI comes at a price. To be precise, it comes at a price that each and every American taxpayer has to pay, with investments in places that benefit the lobbyists' payers rather than taxpayers.

The libertarian party

On the other end of the scale, there is no truly libertarian right wing party that will aim at reducing government to the mere basics. An ultra libertarian party would challenge the following:
1. Why does the government have to control immigration? Let the market regulate the immigration - if there are jobs for immigrants, great, let them have these jobs and grow our economy, and if there aren't, then immigrants will not have an incentive to come. If the market regulated immigration, the state would not spend so much time and money in protecting its borders, checkpoints and ports of entry against it, would not issue visas, and would save tons of money by eliminating all the agencies in charge of regulating immigration and fighting illegal immigration. This would also help reduce wages (and minimum wage laws should be eliminated anyway, by libertarian thinking), which would improve the competitiveness of American manufacturers in the global market.
2. What do social issues have to do with government? In a truly libertarian way of thinking, social issues like abortions should never be decided by a central government or politics. Indeed, some libertarians think this way, but most Tea-Party "libertarians" are also ultra-conservative and ultra-religious. So, they believe that the government should stay out of their pockets when it comes to taxes, but should probe into women's decisions and vaginas (sometimes quite literally) when it comes to abortions. A guy wants to marry a dude? Go ahead, pal. A girl wants to marry the woman of her dreams? Great (just send me the video of your wedding night, please :-)). A threesome or foursome want to marry? Be my guests. A truly libertarian way of thinking, as Ayn Rand's was, ignores any orders from a "higher being", be its source the government or god.
3. Why should the federal government spend money on military, social security and healthcare? Why should it even run a  budget of its own? While some ultra-right fringes of the Republican party call for the elimination of social security and medicare, which will save about 40% of the federal budget (see pie chart above), they fail to use the same logic with respect to the military (another 20% + discretionary). A military is only needed to deter enemies and win wars, but the market usually runs much smoother and with less friction when there are no wars or international tensions. Moreover, wars are extremely expensive, and America will save huge sums of money if it stopped intervening in the affairs of the world and went back to its initial policy of withdrawing from the affairs of the old world, as practiced until the beginning of the 20th centuries. Other cuts that would make sense in the libertarian way are cuts to infrastructure development: either the market builds the roads and trains our future workers in schools, or there is no need for these infrastructures and schools in the first place, thus they should be eliminated from the budget. If you truly believe in the libertarian way of thinking, you can eliminate upwards of 85% of the federal budget, perhaps even all of it.

Conclusion

In conclusion, the presidential elections in the U.S. are between two very similar points of view, relative the wide range of possible views. I didn't even include communism or fascism in the list of possible views, because they will eliminate the democratic system, and that's a whole different ballgame. I wonder what should take place or when, if ever, the above two parties will rise. Will they ever gain enough power and have candidates running in the presidential elections?

מחשבות על מדינה דמוקרטית ויהודית

ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נחתמה מגילת העצמאות של המדינה, שבהיעדר חוקה (שאגב, הייתה אמורה להיכתב עד ה- 1 לאוקטובר 1948, אופס!) מהווה את המסמך המכונן של המדינה, ובמשך שנים רבות הגדירה רבות מזכויות האדם והאזרח במדינה. במגילה עצמה מוגדרת המדינה כך:

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

ומכאן, שמדינת ישראל היא מדינה יהודית בראש ובראשונה. 

יחד עם זאת, שתי פסקאות לאחר מכן, מוגדרים התנאים הבאים:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. 

אם כך, פסקה זו מגדירה את כל אזרחי המדינה כשווי זכויות, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכאורה, יש כאן סתירה בין פסקה זו לפסקה הקודמת על מדינה יהודית בארץ ישראל. למה יש כזו סתירה? מה גרם לכך שמנהיגי המדינה הצעירה, ודוד "אום שמום" בן-גוריון בראשם,לקחו על עצמם מחויבויות למדינה דמוקרטית ושוות זכויות, אם התכוונו למדינה יהודית?

ייתכן, שניתן לראות את התשובה במגילת העצמאות עצמה:

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. 

כלומר, הרדיפות האנטישמיות לאורך הדורות, ובמיוחד השואה, הן כאירוע הנורא מכולם והן כאירוע שהסתיים רק שלוש שנים לפני מגילת העצמאות, עמדו לעיניהם של מנהיגי המדינה הצעירה. ויחד עם זאת, כשהצורך הוא פתרון ל"בעית העם היהודי מחוסר המולדת", כבר אז היה ברור למנהיגינו, שאנחנו לא נהיה גזענים.

הציניקנים יגידו, שפסקת שוויון הזכויות במגילת העצמאות היא מעין כסות, שנועדה לאפשר הקמת מדינה יהודית בחסות האום, ושבעצם מעולם לא הייתה כוונה כזו. כיוון שלא ניתן עוד לראיין את דוד בן גוריון על העניין הזה, לא ניתן לבטל את הרעיון, אבל השאלה הנשאלת היום היא האם זה עדיין רלבנטי? האם מדינת ישראל של 2012 עדיין צריכה להיות מחוייבת לעקרונות של דמוקרטיה? בעיקר יש לשאול זאת לאור הכיבוש המתמשך של שטחי יהודה ושומרון, והגזענות הגואה כנגד זרים בישראל.

מבחינה כלכלית, ב- 64 שנות קיומה ישראל הגיעה להישגים ניכרים, במגוון רחב של תחומים. יחד עם זאת, בבסיס הקיום שלה, ישראל היא עדיין מדינה קטנה מבחינת שטח ומספר תושבים, נטולת משאבי טבע כמעט לגמרי, ותלויה כמעט לחלוטין בייבוא וייצוא. אם ללמוד מהלקחים של חרם כלכלי על מדינות כמו איראן וצפון קוריאה, הרי שגם מדינות גדולות מאיתנו בשטח ובאוכלוסין, ועשירות מאיתנו במרבצי טבע (איראן לפחות), סובלות מאד מחרם כלכלי. אין ספק, בעידן הכלכלה הגלובלית של ימינו, להיות מנותק מהעולם הכלכלי משמעו להישאר הרחק מאחור.

מבחינה בטחונית, מדינת ישראל תלויה במעצמת על ובמעצמה בינונית. מארה"ב אנחנו מקבלים סיוע בטחוני בהיקף של שלושה מיליארד דולר בשנה, לא כולל "תוספות מיוחדות" לרכישת סוללות כיפת ברזל ושרביט קסמים. אמנם רוב הכסף מושקע חזרה ברכש ציוד צבאי מארה"ב, ובכך מהווה בעיקר עידוד לתעשיה הבטחונית שם, אבל כיוון שכל כך הרבה שנים אנחנו תלויים בכך, התעשיה הבטחונית שלנו כבר לא מסוגלת לייצר, גם אם נרצה בכך, תחליפים לחלק מהדברים. למשל, ביטול הלביא הביא לכך שאיננו מסוגלים עוד לפתח מטוס קרב, וגם הלביא עצמו כלל רכיבים מרכזיים מתוצרת חוץ, כמו מנוע. מגרמניה אנחנו מקבלים צוללות בעסקה שחלקה בנויה על רגשות אשם של הגרמנים, ובד"כ בהנחה ניכרת. 

מבחינה דיפלומטית, אנחנו נשענים לעתים קרובות מדי על זכות הוטו של ארה"ב במועצת הבטחון, שהיא הגוף האופרטיבי היחיד של האום. למעשה, קשרינו עם שאר מדינות העולם מוגדרים לעתים קרובות על פי מידת הרצון של אותן מדינות בקשר חיובי עם ארה"ב. בהקשר הזה ניתן לציין את מצרים, שלאחר המהפכה שם והבחירות האחרונות נשלטת על ידי האחים המוסלמים והצבא. אף אחד מהם איננו בהכרח אוהב ישראל, אבל שני הצדדים אינם מעוניינים לבטל את הסכמי השלום עם ישראל ולו רק בשביל להמשיך את הקשרים החיוביים עם ארה"ב. 

במאה ה- 19 לורד פלמרסטון האנגלי אמר על מדיניות החוץ של ארצו:

Therefore I say that it is a narrow policy to suppose that this country or that is to be marked out as the eternal ally or the perpetual enemy of England. We have no eternal allies, and we have no perpetual enemies. Our interests are eternal and perpetual, and those interests it is our duty to follow

ניתן להכליל אמירה זו לכל מדינה: אין בעלות ברית או אויבות קבועות, יש רק אינטרסים קבועים, ועל פיהם יש לפעול. מאז הקמתה, ישראל עמדה בצד של האינטרסים של מדינות המערב. כמדינה דמוקרטית, שמכריזה על שוויון זכויות לכל תושביה, המערב ראה בישראל סוג של שלוחה של העקרונות המערביים השוויוניים והליברלים של אחרי מלחמת העולם השנייה. ניתן להניח, שזו גם הכוונה של הפסקה הרלבנטית בהכרזת העצמאות. סביר אף יותר, שגם אם לא הייתה זו המטרה הראשית של הפסקה הזו, על סמך הפסקה הזו, וחוקים ופסקי דין שנבעו ממנה, התבססה לה מדינת ישראל והתבססו קשריה עם המערב. אבל קשרים אלה אינם נצחיים, ופגיעה בדמוקרטיה הישראלית מערערת את היסוד לקשרים אלה, שהוא כאמור האינטרסים של מדינות המערב בהנחלת עקרונות דמוקרטיים (על הדרכים בהן מדינות המערב מנסות להנחיל דמוקרטיה ו"חופש" לעולם אפשר להמשיך להתווכח עוד הרבה, אבל בתפישתן העצמית, הן שואפות לכך). 

לפיכך, כל גילוי גזענות של יהודים נגד לא יהודים בישראל, כל גילוי של שנאת זרים, כל אירוע שקשור לכיבוש הישראלי בשטחים, כולם פועלים להחלשת הקשר הזה בין ישראל למערב. ומכאן, שכל אירוע כזה מערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל. במלים פשוטות, בשאלה האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, אם נבחר באפשרות השניה ונזנח את הראשונה, מדינת ישראל לא תהיה אף אחת מהן. היא פשוט לא תתקיים עוד. ומכאן, שהאיום הקיומי האמיתי על ישראל איננו זרם מבקשי המקלט המגיעים אליה, או אוכלוסיתה הערבית, אלא אותם גזענים שמלבים את שנאת הלא יהודים בתוכה.

על תנועת Occupy Wall Street ושיטת הממשל בארה"ב

על תנועת Occupy Wall Street ושיטת הממשל בארה"ב

 שיטת הממשל בארה"ב:

כישראלים, אנו נוטים לחשוב שבארה"ב יש בחירות אחת לארבע שנים, כאשר נבחר הנשיא, או מקסימום מכירים בבחירות "אמצע התקופה" מדי שנתיים. למעשה, מערכת הבחירות בארה"ב מורכבת ביותר. בנובמבר של כל שנה נערכות בחירות, ובכל תקופת בחירות כזו האזרחים בוחרים את נבחרי הציבור שלהם וכן מצביעים על משאלי עם בנושאים ממוקדים, עליהם התשובה היא כן או לא. כדוגמה למשאל עם ממוקד יחסית מפורסם אפשר לקחת את "נושא 8" בקליפורניה, שעלה בשנת 2008, ובו האזרחים במדינת קליפורניה הביעו את דעתם על החוקיות של נישואים חד-מיניים. מטרת המשאל הזה הייתה להפוך החלטה של בית המשפט העליון בקליפורניה שאישר קודם לכן את חוקיותם של נישואים חד-מיניים, ואכן היה רוב להפיכתם ללא חוקיים.

מערכת הממשל האמריקאית מחולקת, בגדול, לשלוש רמות: כלל ארה"ב (להלן, פדראלית), מדינתית, ומחוזית. ברמה הפדראלית הנשיא נבחר אחת לארבע שנים, חברי הסנאט נבחרים אחת לשש שנים (כל שנתיים שליש מחברי הסנאט עומד לבחירה), וחברי בית הנבחרים נבחרים אחת לשנתיים. בסנאט מיוצגת כל מדינה על ידי שני סנאטורים ובבית הנבחרים מיוצגת כל מדינה באופן פרופורציוני לגודל האוכלוסיה במדינה. כך, מדינות גדולות כמו קליפורניה וטקסס זוכות לייצוג רחב יותר בבית הנבחרים לעומת מדינות קטנות כמו דלאוור. שני הסנאטורים שמייצגים את המדינות מכונים ה"בכיר" וה"זוטר" (senior and junior) על פי הותק שלהם. חברי בית הנבחרים נבחרים בכדי לייצג את המחוז שלהם, וחלוקת המחוזות נקבעת כך: אחת לעשור נערך מפקד של כל תושבי ארה"ב, ובעקבות תוצאות המפקד מחולקים מושבים בבית הנבחרים הפדראלי למדינות. כך, למשל, מדינות כמו אוהיו ומישיגן איבדו מושבים בעקבות המפקד של שנת 2010 לטובת מדינות כמו טקסס. מחוזות המדינה בכל מדינה נקבעים על ידי בתי המחוקקים של המדינה ומאושרים על ידי המושל של המדינה. התהליך הזה מתבצע עכשיו, וכבר עתה ברור שחלוקת המחוזות מתבצעת באופן בו יהיה קל יותר למפלגה השלטת באותה מדינה להבטיח את בחירת מירב נציגיה. לדוגמא, באוהיו, הערים הן לרוב מעוז דמוקרטי ושאר אוהיו נוטה לטובת הרפובליקנים, שמחזיקים כעת ברוב ולכן מחלקים את המחוזות באופן שיקל על בחירת רפובליקנים. יש לכך חשיבות רבה שאעמוד עליה בהמשך.

הקונגרס מורכב מבית הנבחרים ומהסנאט גם יחד, ומהווה את הרשות המחוקקת, שבניגוד לנהוג בישראל, יכול להיות עם רוב לחברי המפלגה שמתנגדת לנשיא. החל משנת 2010 ישנו רוב בבית הנבחרים לחברי המפלגה הרפובליקנית, בסנאט יש רוב לדמוקרטים, והנשיא אובמה הוא דמוקרטי. גם לנשיא בוש הבן היה קונגרס לעומתי החל מ- 2006 וכללית זה לא מצב נדיר.

ברמת המדינות התמונה דומה, כאשר אחת לארבע שנים נבחרים מושלי המדינות, וישנן גם בחירות לחברי הסנאט ובית הנבחרים של המדינה. ברמת המדינות כל מחוז מיוצג על ידי המחוז. אז מה האמריקאים בוחרים? בעיקרון הכל, החל מנשיא ועד לגזבר המועצה, מחברי קונגרס ועד אחרון התובעים, שופטים בכל רמה אפשרית של בית המשפט, מועצות פדגוגיות, ועוד ועוד.

לכאורה, זו הדמוקרטיה האולטימטיבית: אתה לא מרוצה מהחלטתו של התובע המחוזי לא להעמיד לדין את השכן שלך? תחליף אותו בבחירות הבאות. יחד עם זאת יש לכך מחיר. ראשית, מחיר כלכלי: כל מערכת בחירות כזו, והן די תכופות, עולה כסף למועמדים. חלקם מביאים את הכסף הזה מהבית, אם יש להם, וחלקם, בייחוד במערכות בחירות לרמות הגבוהות יותר, מממנים לפחות חלק ממסע הבחירות באמצעות תורמים, שכמובן דורשים תמורה בעד התרומה, אם זה על ידי מעורבות בהחלטות או קידום נושאים אישיים.

מכאן גם נובע שבכדי להיות פוליטיקאי, ובעיקר ברמת הבכירות, עליך להחזיק בהון אישי לא קטן, או בקשרים שיאפשרו לך לגייס הון מתורמים עשירים, כלומר להיות מסוגל להתחכך במאיונים העליונים.

רפובליקנים, דמוקרטים ומה שביניהם:

במבט שטחי נראה שהמערכת הפוליטית בארה"ב פשוטה ביותר: ישנן רק שתי מפלגות – רפובליקנית ודמוקרטית. יחד עם זאת, מבט מעמיק יותר מציג תמונה קצת יותר מורכבת, שאותה אנסה לצייר עכשיו.

ראשית, ישנן מפלגות נוספות, שאינן מיוצגות כלל בבית הנבחרים האמריקאי (http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_political_parties_in_the_United_States), בעיקר כי אין להן שום סיכוי להכניס נציגים. שיטת הממשל, שבה נבחר לייצג את המחוז המועמד שזכה למירב הקולות מביאה לכך שרק נציגי מפלגות המרכז נבחרים. כפי שניתן לראות, רק שני נציגים בקונגרס הנוכחי אינם משתייכים לאף מפלגה גדולה. יחד עם זאת, צריך לזכור ש"מרכז" הוא דבר יחסי למחוז בו נבחרים המועמדים ואין דמיון בין עמדות המרכז במסצ'וסטס למרכז בטקסס. זו, למשל, אחת הסיבות העיקריות שעליהן המועמדים הקונסרבטיביים (ניוט גינגריץ', ריק סנטורום) מבססים את הטיעונים שלהם נגד המועמד מיט רומני, שהיה מושל מסצ'וסטס, ושבתקופתו הועברה במסצ'וסטס רפורמת בריאות, שלטענתם (וגם לטענת הנשיא אובמה) דומה לרפורמה, השנואה על הרפובליקנים, של הנשיא.

אז מה ההבדל בין המפלגות בארה"ב? על מה נסוב הויכוח בין הדיעות? למעשה ישנם שני צירים מרכזיים לדיעות הפוליטיות בארה"ב: שמרנות חברתית מול ליברליות חברתית ושמרנות כלכלית (שוק חופשי) מול ליברליות כלכלית (מעורבות ממשלה). 

שמרנות חברתית כוללת: אמונה בדת, וכתוצאה מזה התנגדות להפלות, שהן נושא שנוי במחלוקת בארה"ב, התנגדות להגירה ולמיעוטים, כולל מהגרים לא חוקיים והקשחת תנאי ההגירה לחוקיים, ושימור מעמדה של ארה"ב כמעצמת-על יחידה, ובכלל זה נטייה להגדיל את תקציב הביטחון וקיום צבא שמסוגל להתמודד במספר מערכות קרקעיות גדולות (לדוגמה: הזירות באירופה ובאוקיינוס השקט בזמן מלחמת העולם השנייה), ובעד התיקון השני לחוקה (הזכות לשאת נשק). הדוגמה המייצגת ביותר של הקו הזה הוא ריק סנטורום, שעמדותיו נגד זוגות חד-מיניים גרמו להם ליצור לו את "בעיית הגוגל" שלו (פשוט תגגלו santorum, אבל על אחריותכם האישית בלבד אם תקיאו).

לעומת השמרנים חברתית, הליברלים החברתיים תומכים בחופש דת, בזכות האישה להפיל, בשוויון זכויות לכולם, כולל מהגרים, מיעוטים וזרים, וכן תומכים בהכרה במעמדן של מעצמות מובילות אחרות בעולם, ובעיקר עם סין, יפן, בריטניה, רוסיה, גרמניה, צרפת, הודו וברזיל. המייצג הפוליטי של עמדה זו היא הנשיא אובמה.

שמרנות כלכלית כוללת צמצום גודל הממשל ומעורבות בכלכלה, הפחתת מסים, צמצום הגירעון הכלכלי, תמיכה בשוק החופשי, ביטול רגולציות, וביטול סוכנויות שאמונות על אכיפתן, לדוגמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA), מנהל התרופות והמזון (FDA), ומשרד החינוך הפדראלי, שאחראי על תוכנית הלימודים. על פי שיטה זו המשק ינהל את עצמו וידאג לכל השאר. בתחום הזה ישנה סתירה בולטת בין מועמדים כמו רון פול (ובמידה מסויימת מרבית תנועת "מסיבת התה", ראה איור 1), שלחלוטין רוצה להקטין את הממשל, כולל הוצאות על צבא, לטובת צמצום הגרעון, ובין מרבית המפלגה הרפובליקנית, שתומכת בצבא גדול ויקר, וביחד עם צמצום מסים לא ברור מה התוכנית שלהם לצמצום הגרעון (בעתיד אפרסם על הגרעון האמריקאי ודרכים להתמודדות איתו).

ליברליזם כלכלי כולל הרחבה של מעורבות הממשלה בכלכלה, אכיפת רגולציות, חיזוק הסוכנויות האמונות עליהן (כולל הקמת סוכנות להגנת הלקוחות מפני הבנקים, ששנויה מאד במחלוקת כרגע). יחד עם זאת יש לשים לב שגם הליברליזם הכלכלי בארה"ב איננו סוציאליזם. גם הרפורמות של אובמה בכלכלה ובבריאות לא מביאות את ארה"ב למצב שבו הממשל המרכזי מנהל את המערכות האלה.

איור 1: דיאגרמה סכמתית של עמדות הימין, השמאל, והמועמד רון פול. (מקור: http://boingboing.net/2012/01/07/ron-paul-the-venn-diagram.html)

שיטת הממשל הנוכחית בארה"ב מחזקת את הקיצוניים משני הצדדים בשני אופנים: ראשית, בזמן הפריימריז, כיוון שהמועמדים מתמודדים רק נגד מועמדים אחרים מתוך המפלגה, כל אחד מנסה להציג שהוא "יותר מפלגתי" מהשאר, כיוון שממילא הוא יודע שהוא לא צריך לחזר אחרי קולות הצד השני. כך, למשל, אם עוקבים אחרי האמירות של מיט רומני במסע הבחירות הנוכחי למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הן סותרות לחלוטין אמירות ומעשים שהוא עשה כמושל מסצ'וסטס, הן בתחום הבריאות והן בתחום היחס לזוגות חד-מיניים או לדת בכלל. הסיבה לכך היא שהוא צריך לחזר אחרי הקולות השמרניים יותר, בעוד שהליברלים במפלגה כבר איתו. שנית, החלוקה למחוזות גורמת לכך שכל מחוז די מובטח למפלגה מסוימת. כך, למעשה, הפריימריז קובעים את המנצח, וכאמור בנקודה הקודמת, זו הסיבה לניצחון מועמדים שמבטיחים לא להתפשר.

כתוצאה מההקצנה של הנבחרים, המערכת הפוליטית, בייחוד במצב שבו בית הנבחרים הוא אופוזיציוני לנשיא, לא מסוגלת לתפקד. ובעקבות זאת, גם הנשיא והממשל לא יכולים לתפקד. הנשיא צריך את אישור הקונגרס לכל הפעולות המרכזיות של הממשל, ובכלל זה אישור התקציב, הטלת מסים, הכרזת מלחמות, חקיקה, ומינויים לתפקידים בכירים. במצב הנוכחי, בו בבית הנבחרים יש רוב מסיבי של רפובליקנים, שחלקם שייך ל"מפלגת התה" והנשיא דמוקרטי, הממשל מתנהל ממשבר למשבר. בקיץ בקושי העבירו את העלאת תקרת החוב הלאומי, ומדי כמה חודשים בקושי מאשרים תקציב ביניים לחודשים הבאים. אחוזי התמיכה של האזרחים בקונגרס צנחו בחודשים האחרונים, מאז הקיץ, לאזור ה- 10% (http://www.huffingtonpost.com/2011/11/16/congress-approval-rating-porn-polygamy_n_1098497.html).

וכאן, סוף סוף, אנחנו מגיעים לתנועת Occupy Wall Street.

 Occupy Wall Street (OWS) והמחאה החברתית:

בקיץ 2011 ראינו תנועות מחאה כלכליות בכל העולם. בגרמניה שרפו מכוניות, באנגליה היו מהומות שיצאו מכל רסן, בספרד ויוון הפגנות קשות נגד מדיניות ממשלתית מצמצת, בישראל מחאת האוהלים ובארה"ב קמה תנועת OWS. המשותף לכל המחאות האלה הוא חוסר אמון במערכת הכלכלית הנוכחית במדינות המערב. את שורשיה של התנועה אפשר למצוא עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, וספציפית אפשר לייחס אותם לשני אנשים: הנשיא רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. שניהם, אגב, זוכים להערצה חסרת גבול בקרב מנהיגי השמרנים כלכלית וחברתית (http://youtu.be/t-1XSarLhls).

בעקבות המדיניות הכלכלית של שנות ה- 80, המגמה במערב נטתה לכיוונים הבאים: גלובליזציה – העברת תעשיה ושירותים כמה שיותר להיכן שיותר זול להשיגם, הקטנת נטל המס, הורדת רגולציה, וצמצום התמיכה הסוציאלית בחלשים. כתוצאה מזה, התחוללו שני תהליכים: מחד, הכלכלה צמחה במידה ניכרת ומאידך, הפערים בין רמות השכר וההון המוחזק של העשירון העליון לשאר העשירונים גדלו עוד יותר, במיוחד בארה"ב (ראה איור 2, מתוך http://www.irle.berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf).

איור 2 - אחוז מהעושר הלאומי המוחזק על ידי חלקים באוכלוסיה. מקור:  berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf

למעשה, הפערים הכלכלים בארה"ב הגיעו למימדים הגבוהים ביותר מאז שנות ה- 20 של המאה הקודמת, שבסופן היה המשבר הכלכלי הגדול של 1929 (גם על זה אולי כדאי יהיה להרחיב בעתיד).

תנועת OWS  חרטה את הסיסמה "אנחנו ה- 99%". מה שהם יוצאים כנגדו הוא שחוקי המשחק בעשורים האחרונים היטיבו עם האחוזון העליון, על חשבונם של השאר. כיצד זה קרה? בגלל שיטת הממשל בארה"ב, כפי שהזכרתי קודם לכן, המועמדים לבחירות נזקקים להון רב, ובייחוד בבחירות בפדראליות, ההוצאה היא אדירה. זה גורם לשני דברים: ראשית, כל המועמדים מגיעים מאותו מאיון עליון (ראה http://money.cnn.com/galleries/2012/news/economy/1201/gallery.presedential-candidates-wealth/) כי פשוט אף אחד אחר לא יכול להרשות את זה לעצמו. ושנית, הם מגייסים הון עצום מבעלי הון. בבחירות הנוכחיות, התהליך הזה מתבצע בעיקר באמצעות SuperPACs, עמותות שלכאורה אינן קשורות למועמדים (על זה ראו: http://www.nj.com/njvoices/index.ssf/2012/01/stephen_colbert_super_pac_jon.html),   ושיכולות לגייס כל סכום ללא מגבלה. הן מקבלות תרומות אדירות, של מיליוני דולרים מתומכים, וכמובן, התומכים היחידים שיכולים להרשות לעצמם סכומים כאלה הם עשירים. לדוגמה, שלדון אדלסון, הבעלים של העיתון "ישראל היום" תרם כמה מיליוני דולרים לניוט גינגריץ' תמורת הבטחת התמיכה שלו בישראל (http://www.washingtonpost.com/investigations/sheldon-adelson-and-newt-gingrich-one-gained-clout-from-friendship-the-other-funding/2012/01/11/gIQACvSrBQ_story.html. הכל חוקי, בייחוד בהתבסס על החלטת בית המשפט העליון בארה"ב שמתירה לתאגדים, תחת התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי), לתרום כל סכום למועמדים לבחירות, אבל כתוצאה מזה, הכוח הפוליטי, שגם כך היה פרופורציוני לכוח הכלכלי, התחזק עוד יותר לטובת העשירים ותומכיהם.

למה אי השיוויון הכלכלי והשפעתו על הפוליטיקה מוביל? מחקר שבוצע על ידי המרכז New England Complex Systems Institute (גילוי נאות: אני מועמד לעבודה שם) הראה שלפחות חלק מהמשבר הכלכלי של שנת 2008 ניתן לייחוס לביטול רגולציה, ובמיוחד לביטול ה- "uptick rule", כלל שנועד למנוע ביצוע עסקאות באופציות מכר כשהמניות עליהן האופציות מבוססות יורדות (ובכך להגביר את הנפילה שלהן בבורסה), כתוצאה מלחץ מסיבי של לוביסטים (http://necsi.edu/headlines/uptickreport.html). באופן כללי, לוביסטים בוושינגטון הם תעשיה גדולה ונרחבת, ומחקר עדכני מראה שההחזר על השקעה בלוביסטים מראה שההחזר נאמד בעשרות אלפי אחוזים (http://www.npr.org/blogs/money/2012/01/06/144737864/forget-stocks-or-bonds-invest-in-a-lobbyist). גם אם ההערכה היא אופטימית מאד, עדיין מדובר כנראה במכפילים נאים על השקעה.

תנועת OWS ודומותיה בעולם למעשה תוקפות את השיטה הזו, שבה הון קונה השפעה על השלטון, והשלטון, מצידו, מקל על בעלי ההון על ידי הסרת מכשולים בדרכם. איך זה יכול לעבוד בחברה דמוקרטית ובשיטות הממשל הנוכחיות? לא ברור. די ברור, שכאשר נחקקים חוקים שאוסרים על תורמים פוליטיים לתרום בשמם, כלומר התרומות הן אנונימיות (http://www.thedailyshow.com/watch/tue-december-13-2011/lawrence-lessig), אף אחד לא תורם, וזה כמובן מעורר בעיה כפולה – רק עשירים יוכלו לממן לעצמם את הבחירות, ובנוסף, מי בכלל ירצה להוציא כל כך הרבה כסף רק בשביל להשתלב בשלטון? מה שדי ברור הוא, שהמצב הנוכחי עלול לערער את יציבותן של המערכות הכלכליות (http://necsi.edu/projects/yaneer/owsdesc.html) והפוליטיות כפי שאנחנו מכירים אותן, באותה מידה שבה המשבר של שנת 1929 ערער את סדרי עולם, סייע בעלייתן של אידיאולוגיות קיצוניות, והוביל למלחמת העולם השנייה עשור לאחר מכן.