על תנועת Occupy Wall Street ושיטת הממשל בארה"ב

על תנועת Occupy Wall Street ושיטת הממשל בארה"ב

 שיטת הממשל בארה"ב:

כישראלים, אנו נוטים לחשוב שבארה"ב יש בחירות אחת לארבע שנים, כאשר נבחר הנשיא, או מקסימום מכירים בבחירות "אמצע התקופה" מדי שנתיים. למעשה, מערכת הבחירות בארה"ב מורכבת ביותר. בנובמבר של כל שנה נערכות בחירות, ובכל תקופת בחירות כזו האזרחים בוחרים את נבחרי הציבור שלהם וכן מצביעים על משאלי עם בנושאים ממוקדים, עליהם התשובה היא כן או לא. כדוגמה למשאל עם ממוקד יחסית מפורסם אפשר לקחת את "נושא 8" בקליפורניה, שעלה בשנת 2008, ובו האזרחים במדינת קליפורניה הביעו את דעתם על החוקיות של נישואים חד-מיניים. מטרת המשאל הזה הייתה להפוך החלטה של בית המשפט העליון בקליפורניה שאישר קודם לכן את חוקיותם של נישואים חד-מיניים, ואכן היה רוב להפיכתם ללא חוקיים.

מערכת הממשל האמריקאית מחולקת, בגדול, לשלוש רמות: כלל ארה"ב (להלן, פדראלית), מדינתית, ומחוזית. ברמה הפדראלית הנשיא נבחר אחת לארבע שנים, חברי הסנאט נבחרים אחת לשש שנים (כל שנתיים שליש מחברי הסנאט עומד לבחירה), וחברי בית הנבחרים נבחרים אחת לשנתיים. בסנאט מיוצגת כל מדינה על ידי שני סנאטורים ובבית הנבחרים מיוצגת כל מדינה באופן פרופורציוני לגודל האוכלוסיה במדינה. כך, מדינות גדולות כמו קליפורניה וטקסס זוכות לייצוג רחב יותר בבית הנבחרים לעומת מדינות קטנות כמו דלאוור. שני הסנאטורים שמייצגים את המדינות מכונים ה"בכיר" וה"זוטר" (senior and junior) על פי הותק שלהם. חברי בית הנבחרים נבחרים בכדי לייצג את המחוז שלהם, וחלוקת המחוזות נקבעת כך: אחת לעשור נערך מפקד של כל תושבי ארה"ב, ובעקבות תוצאות המפקד מחולקים מושבים בבית הנבחרים הפדראלי למדינות. כך, למשל, מדינות כמו אוהיו ומישיגן איבדו מושבים בעקבות המפקד של שנת 2010 לטובת מדינות כמו טקסס. מחוזות המדינה בכל מדינה נקבעים על ידי בתי המחוקקים של המדינה ומאושרים על ידי המושל של המדינה. התהליך הזה מתבצע עכשיו, וכבר עתה ברור שחלוקת המחוזות מתבצעת באופן בו יהיה קל יותר למפלגה השלטת באותה מדינה להבטיח את בחירת מירב נציגיה. לדוגמא, באוהיו, הערים הן לרוב מעוז דמוקרטי ושאר אוהיו נוטה לטובת הרפובליקנים, שמחזיקים כעת ברוב ולכן מחלקים את המחוזות באופן שיקל על בחירת רפובליקנים. יש לכך חשיבות רבה שאעמוד עליה בהמשך.

הקונגרס מורכב מבית הנבחרים ומהסנאט גם יחד, ומהווה את הרשות המחוקקת, שבניגוד לנהוג בישראל, יכול להיות עם רוב לחברי המפלגה שמתנגדת לנשיא. החל משנת 2010 ישנו רוב בבית הנבחרים לחברי המפלגה הרפובליקנית, בסנאט יש רוב לדמוקרטים, והנשיא אובמה הוא דמוקרטי. גם לנשיא בוש הבן היה קונגרס לעומתי החל מ- 2006 וכללית זה לא מצב נדיר.

ברמת המדינות התמונה דומה, כאשר אחת לארבע שנים נבחרים מושלי המדינות, וישנן גם בחירות לחברי הסנאט ובית הנבחרים של המדינה. ברמת המדינות כל מחוז מיוצג על ידי המחוז. אז מה האמריקאים בוחרים? בעיקרון הכל, החל מנשיא ועד לגזבר המועצה, מחברי קונגרס ועד אחרון התובעים, שופטים בכל רמה אפשרית של בית המשפט, מועצות פדגוגיות, ועוד ועוד.

לכאורה, זו הדמוקרטיה האולטימטיבית: אתה לא מרוצה מהחלטתו של התובע המחוזי לא להעמיד לדין את השכן שלך? תחליף אותו בבחירות הבאות. יחד עם זאת יש לכך מחיר. ראשית, מחיר כלכלי: כל מערכת בחירות כזו, והן די תכופות, עולה כסף למועמדים. חלקם מביאים את הכסף הזה מהבית, אם יש להם, וחלקם, בייחוד במערכות בחירות לרמות הגבוהות יותר, מממנים לפחות חלק ממסע הבחירות באמצעות תורמים, שכמובן דורשים תמורה בעד התרומה, אם זה על ידי מעורבות בהחלטות או קידום נושאים אישיים.

מכאן גם נובע שבכדי להיות פוליטיקאי, ובעיקר ברמת הבכירות, עליך להחזיק בהון אישי לא קטן, או בקשרים שיאפשרו לך לגייס הון מתורמים עשירים, כלומר להיות מסוגל להתחכך במאיונים העליונים.

רפובליקנים, דמוקרטים ומה שביניהם:

במבט שטחי נראה שהמערכת הפוליטית בארה"ב פשוטה ביותר: ישנן רק שתי מפלגות – רפובליקנית ודמוקרטית. יחד עם זאת, מבט מעמיק יותר מציג תמונה קצת יותר מורכבת, שאותה אנסה לצייר עכשיו.

ראשית, ישנן מפלגות נוספות, שאינן מיוצגות כלל בבית הנבחרים האמריקאי (http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_political_parties_in_the_United_States), בעיקר כי אין להן שום סיכוי להכניס נציגים. שיטת הממשל, שבה נבחר לייצג את המחוז המועמד שזכה למירב הקולות מביאה לכך שרק נציגי מפלגות המרכז נבחרים. כפי שניתן לראות, רק שני נציגים בקונגרס הנוכחי אינם משתייכים לאף מפלגה גדולה. יחד עם זאת, צריך לזכור ש"מרכז" הוא דבר יחסי למחוז בו נבחרים המועמדים ואין דמיון בין עמדות המרכז במסצ'וסטס למרכז בטקסס. זו, למשל, אחת הסיבות העיקריות שעליהן המועמדים הקונסרבטיביים (ניוט גינגריץ', ריק סנטורום) מבססים את הטיעונים שלהם נגד המועמד מיט רומני, שהיה מושל מסצ'וסטס, ושבתקופתו הועברה במסצ'וסטס רפורמת בריאות, שלטענתם (וגם לטענת הנשיא אובמה) דומה לרפורמה, השנואה על הרפובליקנים, של הנשיא.

אז מה ההבדל בין המפלגות בארה"ב? על מה נסוב הויכוח בין הדיעות? למעשה ישנם שני צירים מרכזיים לדיעות הפוליטיות בארה"ב: שמרנות חברתית מול ליברליות חברתית ושמרנות כלכלית (שוק חופשי) מול ליברליות כלכלית (מעורבות ממשלה). 

שמרנות חברתית כוללת: אמונה בדת, וכתוצאה מזה התנגדות להפלות, שהן נושא שנוי במחלוקת בארה"ב, התנגדות להגירה ולמיעוטים, כולל מהגרים לא חוקיים והקשחת תנאי ההגירה לחוקיים, ושימור מעמדה של ארה"ב כמעצמת-על יחידה, ובכלל זה נטייה להגדיל את תקציב הביטחון וקיום צבא שמסוגל להתמודד במספר מערכות קרקעיות גדולות (לדוגמה: הזירות באירופה ובאוקיינוס השקט בזמן מלחמת העולם השנייה), ובעד התיקון השני לחוקה (הזכות לשאת נשק). הדוגמה המייצגת ביותר של הקו הזה הוא ריק סנטורום, שעמדותיו נגד זוגות חד-מיניים גרמו להם ליצור לו את "בעיית הגוגל" שלו (פשוט תגגלו santorum, אבל על אחריותכם האישית בלבד אם תקיאו).

לעומת השמרנים חברתית, הליברלים החברתיים תומכים בחופש דת, בזכות האישה להפיל, בשוויון זכויות לכולם, כולל מהגרים, מיעוטים וזרים, וכן תומכים בהכרה במעמדן של מעצמות מובילות אחרות בעולם, ובעיקר עם סין, יפן, בריטניה, רוסיה, גרמניה, צרפת, הודו וברזיל. המייצג הפוליטי של עמדה זו היא הנשיא אובמה.

שמרנות כלכלית כוללת צמצום גודל הממשל ומעורבות בכלכלה, הפחתת מסים, צמצום הגירעון הכלכלי, תמיכה בשוק החופשי, ביטול רגולציות, וביטול סוכנויות שאמונות על אכיפתן, לדוגמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA), מנהל התרופות והמזון (FDA), ומשרד החינוך הפדראלי, שאחראי על תוכנית הלימודים. על פי שיטה זו המשק ינהל את עצמו וידאג לכל השאר. בתחום הזה ישנה סתירה בולטת בין מועמדים כמו רון פול (ובמידה מסויימת מרבית תנועת "מסיבת התה", ראה איור 1), שלחלוטין רוצה להקטין את הממשל, כולל הוצאות על צבא, לטובת צמצום הגרעון, ובין מרבית המפלגה הרפובליקנית, שתומכת בצבא גדול ויקר, וביחד עם צמצום מסים לא ברור מה התוכנית שלהם לצמצום הגרעון (בעתיד אפרסם על הגרעון האמריקאי ודרכים להתמודדות איתו).

ליברליזם כלכלי כולל הרחבה של מעורבות הממשלה בכלכלה, אכיפת רגולציות, חיזוק הסוכנויות האמונות עליהן (כולל הקמת סוכנות להגנת הלקוחות מפני הבנקים, ששנויה מאד במחלוקת כרגע). יחד עם זאת יש לשים לב שגם הליברליזם הכלכלי בארה"ב איננו סוציאליזם. גם הרפורמות של אובמה בכלכלה ובבריאות לא מביאות את ארה"ב למצב שבו הממשל המרכזי מנהל את המערכות האלה.

איור 1: דיאגרמה סכמתית של עמדות הימין, השמאל, והמועמד רון פול. (מקור: http://boingboing.net/2012/01/07/ron-paul-the-venn-diagram.html)

שיטת הממשל הנוכחית בארה"ב מחזקת את הקיצוניים משני הצדדים בשני אופנים: ראשית, בזמן הפריימריז, כיוון שהמועמדים מתמודדים רק נגד מועמדים אחרים מתוך המפלגה, כל אחד מנסה להציג שהוא "יותר מפלגתי" מהשאר, כיוון שממילא הוא יודע שהוא לא צריך לחזר אחרי קולות הצד השני. כך, למשל, אם עוקבים אחרי האמירות של מיט רומני במסע הבחירות הנוכחי למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הן סותרות לחלוטין אמירות ומעשים שהוא עשה כמושל מסצ'וסטס, הן בתחום הבריאות והן בתחום היחס לזוגות חד-מיניים או לדת בכלל. הסיבה לכך היא שהוא צריך לחזר אחרי הקולות השמרניים יותר, בעוד שהליברלים במפלגה כבר איתו. שנית, החלוקה למחוזות גורמת לכך שכל מחוז די מובטח למפלגה מסוימת. כך, למעשה, הפריימריז קובעים את המנצח, וכאמור בנקודה הקודמת, זו הסיבה לניצחון מועמדים שמבטיחים לא להתפשר.

כתוצאה מההקצנה של הנבחרים, המערכת הפוליטית, בייחוד במצב שבו בית הנבחרים הוא אופוזיציוני לנשיא, לא מסוגלת לתפקד. ובעקבות זאת, גם הנשיא והממשל לא יכולים לתפקד. הנשיא צריך את אישור הקונגרס לכל הפעולות המרכזיות של הממשל, ובכלל זה אישור התקציב, הטלת מסים, הכרזת מלחמות, חקיקה, ומינויים לתפקידים בכירים. במצב הנוכחי, בו בבית הנבחרים יש רוב מסיבי של רפובליקנים, שחלקם שייך ל"מפלגת התה" והנשיא דמוקרטי, הממשל מתנהל ממשבר למשבר. בקיץ בקושי העבירו את העלאת תקרת החוב הלאומי, ומדי כמה חודשים בקושי מאשרים תקציב ביניים לחודשים הבאים. אחוזי התמיכה של האזרחים בקונגרס צנחו בחודשים האחרונים, מאז הקיץ, לאזור ה- 10% (http://www.huffingtonpost.com/2011/11/16/congress-approval-rating-porn-polygamy_n_1098497.html).

וכאן, סוף סוף, אנחנו מגיעים לתנועת Occupy Wall Street.

 Occupy Wall Street (OWS) והמחאה החברתית:

בקיץ 2011 ראינו תנועות מחאה כלכליות בכל העולם. בגרמניה שרפו מכוניות, באנגליה היו מהומות שיצאו מכל רסן, בספרד ויוון הפגנות קשות נגד מדיניות ממשלתית מצמצת, בישראל מחאת האוהלים ובארה"ב קמה תנועת OWS. המשותף לכל המחאות האלה הוא חוסר אמון במערכת הכלכלית הנוכחית במדינות המערב. את שורשיה של התנועה אפשר למצוא עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, וספציפית אפשר לייחס אותם לשני אנשים: הנשיא רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. שניהם, אגב, זוכים להערצה חסרת גבול בקרב מנהיגי השמרנים כלכלית וחברתית (http://youtu.be/t-1XSarLhls).

בעקבות המדיניות הכלכלית של שנות ה- 80, המגמה במערב נטתה לכיוונים הבאים: גלובליזציה – העברת תעשיה ושירותים כמה שיותר להיכן שיותר זול להשיגם, הקטנת נטל המס, הורדת רגולציה, וצמצום התמיכה הסוציאלית בחלשים. כתוצאה מזה, התחוללו שני תהליכים: מחד, הכלכלה צמחה במידה ניכרת ומאידך, הפערים בין רמות השכר וההון המוחזק של העשירון העליון לשאר העשירונים גדלו עוד יותר, במיוחד בארה"ב (ראה איור 2, מתוך http://www.irle.berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf).

איור 2 - אחוז מהעושר הלאומי המוחזק על ידי חלקים באוכלוסיה. מקור:  berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf

למעשה, הפערים הכלכלים בארה"ב הגיעו למימדים הגבוהים ביותר מאז שנות ה- 20 של המאה הקודמת, שבסופן היה המשבר הכלכלי הגדול של 1929 (גם על זה אולי כדאי יהיה להרחיב בעתיד).

תנועת OWS  חרטה את הסיסמה "אנחנו ה- 99%". מה שהם יוצאים כנגדו הוא שחוקי המשחק בעשורים האחרונים היטיבו עם האחוזון העליון, על חשבונם של השאר. כיצד זה קרה? בגלל שיטת הממשל בארה"ב, כפי שהזכרתי קודם לכן, המועמדים לבחירות נזקקים להון רב, ובייחוד בבחירות בפדראליות, ההוצאה היא אדירה. זה גורם לשני דברים: ראשית, כל המועמדים מגיעים מאותו מאיון עליון (ראה http://money.cnn.com/galleries/2012/news/economy/1201/gallery.presedential-candidates-wealth/) כי פשוט אף אחד אחר לא יכול להרשות את זה לעצמו. ושנית, הם מגייסים הון עצום מבעלי הון. בבחירות הנוכחיות, התהליך הזה מתבצע בעיקר באמצעות SuperPACs, עמותות שלכאורה אינן קשורות למועמדים (על זה ראו: http://www.nj.com/njvoices/index.ssf/2012/01/stephen_colbert_super_pac_jon.html),   ושיכולות לגייס כל סכום ללא מגבלה. הן מקבלות תרומות אדירות, של מיליוני דולרים מתומכים, וכמובן, התומכים היחידים שיכולים להרשות לעצמם סכומים כאלה הם עשירים. לדוגמה, שלדון אדלסון, הבעלים של העיתון "ישראל היום" תרם כמה מיליוני דולרים לניוט גינגריץ' תמורת הבטחת התמיכה שלו בישראל (http://www.washingtonpost.com/investigations/sheldon-adelson-and-newt-gingrich-one-gained-clout-from-friendship-the-other-funding/2012/01/11/gIQACvSrBQ_story.html. הכל חוקי, בייחוד בהתבסס על החלטת בית המשפט העליון בארה"ב שמתירה לתאגדים, תחת התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי), לתרום כל סכום למועמדים לבחירות, אבל כתוצאה מזה, הכוח הפוליטי, שגם כך היה פרופורציוני לכוח הכלכלי, התחזק עוד יותר לטובת העשירים ותומכיהם.

למה אי השיוויון הכלכלי והשפעתו על הפוליטיקה מוביל? מחקר שבוצע על ידי המרכז New England Complex Systems Institute (גילוי נאות: אני מועמד לעבודה שם) הראה שלפחות חלק מהמשבר הכלכלי של שנת 2008 ניתן לייחוס לביטול רגולציה, ובמיוחד לביטול ה- "uptick rule", כלל שנועד למנוע ביצוע עסקאות באופציות מכר כשהמניות עליהן האופציות מבוססות יורדות (ובכך להגביר את הנפילה שלהן בבורסה), כתוצאה מלחץ מסיבי של לוביסטים (http://necsi.edu/headlines/uptickreport.html). באופן כללי, לוביסטים בוושינגטון הם תעשיה גדולה ונרחבת, ומחקר עדכני מראה שההחזר על השקעה בלוביסטים מראה שההחזר נאמד בעשרות אלפי אחוזים (http://www.npr.org/blogs/money/2012/01/06/144737864/forget-stocks-or-bonds-invest-in-a-lobbyist). גם אם ההערכה היא אופטימית מאד, עדיין מדובר כנראה במכפילים נאים על השקעה.

תנועת OWS ודומותיה בעולם למעשה תוקפות את השיטה הזו, שבה הון קונה השפעה על השלטון, והשלטון, מצידו, מקל על בעלי ההון על ידי הסרת מכשולים בדרכם. איך זה יכול לעבוד בחברה דמוקרטית ובשיטות הממשל הנוכחיות? לא ברור. די ברור, שכאשר נחקקים חוקים שאוסרים על תורמים פוליטיים לתרום בשמם, כלומר התרומות הן אנונימיות (http://www.thedailyshow.com/watch/tue-december-13-2011/lawrence-lessig), אף אחד לא תורם, וזה כמובן מעורר בעיה כפולה – רק עשירים יוכלו לממן לעצמם את הבחירות, ובנוסף, מי בכלל ירצה להוציא כל כך הרבה כסף רק בשביל להשתלב בשלטון? מה שדי ברור הוא, שהמצב הנוכחי עלול לערער את יציבותן של המערכות הכלכליות (http://necsi.edu/projects/yaneer/owsdesc.html) והפוליטיות כפי שאנחנו מכירים אותן, באותה מידה שבה המשבר של שנת 1929 ערער את סדרי עולם, סייע בעלייתן של אידיאולוגיות קיצוניות, והוביל למלחמת העולם השנייה עשור לאחר מכן.

ברוך הבא גלעד שליט

גלעד שליט שוחרר בשעה טובה ומוצלחת היום בבוקר וחזר לחיק הוריו. קשה לחשוב על רגע אחר, שכל כך הרבה אנשים ציפו לו במשך כל כך הרבה זמן. ומובן גם חיוכו של ראש הממשלה, שללא ספק עשה את מה שקודמיו לא הצליחו לעשות, להחזיר את "הילד", כפי שגלעד כונה על ידי התקשורת הישראלית, הביתה.

נשאלת השאלה, למה בעצם נחתמה העסקה הזו דווקא עכשיו, כשקודמיו של בנימין נתניהו בתפקיד סירבו לעסקאות בהיקפים דומים, קרי כאלף מחבלים ובהם כמה עשרות עם הרבה דם על הידיים? אומר ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שהעסקה הזו גרועה מזו שאהוד אולמרט דחה בשעתו. אינני בקיא בפרטים, אבל אני מוכן לסמוך על אחד מראשי המוסד המוצלחים ביותר שהיו למדינת ישראל אם הוא אומר את זה. 

השאלה הזו מנקרת במוחי כל העת. שלא יהיה ספק, אני שמח מאד בשמחתו של גלעד שליט, ובשמחת משפחתו שיכולה לנשום לרווחה לראשונה מזה שנים רבות. אני רק לא מבין למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אם אפשר היה לסגור את העסקה הזו במחיר קטן או שווה מהמחיר ששולם עכשיו? החלק הבאמת ציניקן במוח שלי, זה שמנסה לחפש איך אחרים מנצלים מצבים שונים כדי להרוויח מהם, חושב שאולי העיתוי עכשיו קשור פחות ל"אביב הערבי", ל"סתיו המצרי" ו"לחורף האיראני" ואולי הוא קשור יותר ל"קיץ הישראלי" עתיר המחאות החברתיות ומאבק הרופאים. 

הצעתי לחברה הישראלית בכלל ולראש הממשלה בפרט היא להמשיך את הדיון הכלכלי-חברתי ולמצוא פתרון של כבוד למצוקת הרופאים המתמחים. אינני מתיימר לדעת מה עובר לגלעד שליט בראש כעת, אבל אני מקווה בשבילו שהוא חזר למדינה דמוקרטית ואחראית חברתית, ולא למדינה בה ראש הממשלה עושה כל מאמץ כדי להרוס אותם..

A thought about engineering students

I have been an engineering professor in the last three years. In these years I have seen great students, good students, and sometimes bad students. I think the main differences between the groups were their inclination towards engineering skills, i.e. mathematical skills, ability to decompose complicated problems into manageable sub-problems, and ability to see the bigger picture. This led me to believe that some students are probably not cut for engineering. This doesn't mean they are not intelligent and I believe that many of them can have great skills in other professions.
So, why, then, are they studying engineering instead of other things they could enjoy and excel in? I think the problem stems from the early age in which American students go to college. At 18 they start, which means that by 17 they already supposed to know what they would want to do in the future. At this age, many young students are still not quite mature enough to make such decisions, and they are probably influenced quite a lot by peer pressure and parents pressure. As a result, their decision depends on factors other than their abilities and wishes, which should be the deciding factors.
What is the problem? The problem is that, in many, cases, these students will start their 4 or 5 years in college studying for engineering, accrue a huge debt in student loans, and then will not be able to enjoy practicing engineering. Many of them may even decide to drop out of college or change their choice. I had a brilliant sophomore student once that dropped from engineering because after two years in college he realized that he wanted to become a nurse. Another good student of mine has been wavering between continuing his engineering studies and becoming a player in a rock band. When he told me about his wish to play with his band in New York his eyes used to sparkle. I couldn't see that sparkle when he talked about engineering: he just didn't enjoy engineering that much.
One measurement for colleges is retention: the ratio of students that complete their course of studies relative to the ones that finished it. I believe this is a very problematic figure of merit: it doesn't take into account the most important thing: that people LOVE what they do. True, engineers make more money than band players (except the really successful ones), and certainly more than nurses. However, payday is only one day a month (or two weeks) whereas joy and job satisfaction is something you live with for every day in your life.

התפטרות המתמחים והשוק החופשי

לפני כחודש הגישו מאות רופאים מתמחים בבתי החולים את מכתבי ההתפטרות שלהם כחלק משביתת הרופאים. מאז נחתם הסכם שסיפק את חלק מדרישותיהם, אבל רוב הדרישות שלהן לא נענו. אני לא רופא ולא מתמחה, אלא רק אזרח שמסתכל על העניין הזה מהצד ואתמול הוגדשה הסאה מבחינתי: ממשלת ישראל הגישה לבית המשפט העליון (שזרק אותה מכל המדרגות) ולבית הדין לעבודה דרישה להוציא צווי מניעה כנגד ההתפטרות של המתמחים. במלים אחרות, מדינת ישראל בתפקידה כמעסיקה הראשית של אותם רופאים מתמחים, מבקשת למנוע מאותם רופאים לסרב להיות עובדים שלה. הרי זו חוצפה מאין כדוגמתה.

ראשית, כיוון ששירותי הבריאות בישראל הם ממלכתיים (וטוב שכך!), ממשלת ישראל היא המעסיק הכמעט בלעדי של רופאים מתמחים בבתי החולים בארץ. אם היה זה כל מונופול אחר, היו חלים על הממשלה כללים מחמירים של מה היא יכולה לעשות וכיצד היא יכולה לפעול, אבל כיוון שזו ממשלת ישראל היא מתעלמת מכל הכללים גם כך. 

שנית, ממשלת ישראל בעצם מבקשת מבית המשפט לשלול את זכותם של אזרחיה לבחור מה הוא מקום העבודה שלהם. זו זכות בסיסית, שמעוגנת בחוקי יסוד במדינה, אלא שממשלת ישראל חושבת שזכותה להתעלם מהם. מעסיק יכול להוציא צווי מניעה כנגד עובדים שלו, ששובתים, בכדי למנוע פגיעה בשירות לציבור. בתי הדין לעבודה בישראל נוטים לאזן את זכות השביתה עם האינטרס הציבורי, ובד"כ פועלים היטב, אך צווי מניעה ניתן להוציא כנגד עובדים ולא כנגד אנשים שאינם עובדים עוד בחברה. זכותו של כל אדם לקום בבוקר ולהחליט שאין הוא מעוניין עוד לעבוד אצל מעסיקו, מכל מיני שיקולים. במקרה של המתמחים הם אמרו באופן ברור מדוע אינם מעוניינים עוד לעבוד אצל מעסיקם, קרי ממשלת ישראל, והסיבה לכך היא שהם לא מקבלים שכר ראוי לדעתם, עובדים שעות ארוכות מדי לדעתם, ואינם מרוצים מתנאי ההסכם שנחתם עם המעסיק. בין אם הממשלה מסכימה לטענותיהם ובין אם לאו, אין ביכולתו של מעסיק לדרוש את המשך עבודתו של עובד שמעוניין לעזוב. הרי ביום שנאפשר את זה, או למחרת, כל מעסיק במדינה יוכל לא לשלם שכר כלל לעובדיו בידיעה שביכולתו להוציא צווי מניעה נגד עזיבתם. צריך לזכור שכאן הממשלה פועלת לא כמשרתת את האינטרס הציבורי, אלא כמעסיק וכמונופול, ולכן אין ביכולתה לדרוש צווי מניעה.

שלישית, כיוון שהמדינה היא מעסיק כמעט יחיד במשק הרופאים, מה שהרופאים המתמחים אומרים, בעצם, הוא שהם אינם מעוניינים עוד לעסוק ברפואה בישראל. זו החלטה כבדה ביותר, שנלקחה לאחר שנות לימודים רבות, ולאחר שנים של הקרבה עצמית מכל הבחינות. לא מובן לי כיצד יכול מעסיק לצאת נגד עובד  שמוכן לזרוק לפח שנים של הקרבה לטובת עתיד טוב יותר במקום אחר? הרי זו הצבעת אי אמון גורפת במעסיק ועל המעסיק להסיק את המסקנות ולתקן את המצב. במקום זאת, ממשלת ישראל בוחרת ללכת לסעד משפטי כאילו היא הנעשקת, בעוד היא העושק.

עכשיו נסביר לקורא בנימין נתניהו, שטוען כי הוא מבין גדול בכלכלה ותומך נלהב של שוק חופשי, מה בעצם המתמחים עושים בהתפטרות שלהם. כידוע, על פי התיאוריה המקובלת בכלכלה, מחירו של מוצר בשוק החופשי נקבע על פי האיזון שבין הביקוש וההיצע. כאשר ישנו עודף היצע, המחיר יורד, כתוצאה מכך הביקוש עולה, עד שהוא תואם את ההיצע. ולהיפך, כאשר ההיצע קטן ביחס לביקוש, המחיר עולה, פחות אנשים יכולים לשלם עבורו, ולכן הביקוש יירד עד שיתאם להיצע. מה שהמתמחים עושים, למעשה, מר נתניהו, הוא לתקן את המחיר הנמוך של העסקתם על ידי הקטנת ההיצע. הם בוחרים, על ידי התפטרותם, לצמצם את היצע הרופאים הקיים והעתידי במדינה, על ידי מעבר לתחומי תעסוקה רווחיים יותר או הגירה למדינות בהן שירותיהם הטובים יקבלו תמחור הוגן יותר. למה הדבר אמור להוביל?לעליית המחיר של העסקת רופא מעכשיו ועד לשלב בו היצע הרופאים יגדל חזרה. כלומר, ההחלטה שלא לקבל את דרישותיהם העיקריות של המתמחים, מר נתניהו, תוביל את ממשלת ישראל להוציא עוד יותר כסף בעתיד, כשהרופאים הותיקים יפרשו ולא יהיו צעירים שימלאו את תפקידם. אבל מה אכפת לך? הרי הקדנציה שלך תסתיים בקרוב.

ובחזרה לרופאים המתמחים: מה הם יכולים לעשות? ההמלצה שלי תלויה בהחלטת בית הדין לעבודה. אם בית הדין לעבודה ידחה את בקשת הממשלה, כפי שהוא אמור לעשות במדינה מתוקנת, עליהם להמשיך בהליך ההתפטרות שלהם. אני הייתי מציע להם לחפש עבודה במדינה מתוקנת או בשוק ההנדסה הביו רפואית בארץ ובעולם. יש להם הרבה ידע והם יכולים לתרום המון, לקבל יותר כסף, ולעבוד שעות יותר נורמליות. ואם בית הדין לעבודה יקבל את בקשת הממשלה? אני מציע לכל אזרחי ישראל לברוח כמה שיותר, כי המדינה הופכת להיות דיקטטורה טוטאליטרית.

על יוקר המחייה בישראל ודרכים לפתרון

מי שמכיר אותי יודע טוב מאד מה דעתי על סוציאליזם ועל החיים שלי בסינסינטי. מי שלא מכיר מוזמן לחפש את הבלוג שלי. בכל מקרה, סוציאליסט אני לא. קראתי את הספרים של איין ראנד והסכמתי עם רבות מהאמירות שם, ואני בהחלט חושב שיש לתת לאדם את החופש להצליח ולהרוויח מהצלחתו על פי כשרונו וזיעת אפיו.

לגבי ארה"ב, אני חושב שהמדינה הזו נמצאת בדעיכה. גדולתה העיקרית, שהיא היכולת של המדינה הענקית הזו לחדש ולייצר הולכת ונמחית בגלל שני תהליכים: גלובליזציה מחד, שהופכת את הייצור בארה"ב ללא כדאי, וחינוך מידרדר מאידך, שהופך את האמריקאי הממוצע לפחות חדשני ויצרני.

עכשיו ששני הנושאים האלה מאחורינו, בואו נראה למה יותר קל לחיות בארה"ב מאשר בישראל של שנת 2011.

כשחייתי בארץ, הייתה לי משכורת נאה ביותר. למעשה, במעבר לארה"ב לקחתי על עצמי ירידה ניכרת במשכורת, אבל מאחר וראיתי את עצמי כסטודנט יותר מאשר כעובד (למרות שאני עובד במשרה מלאה, המטרה העיקרית שלי פה היא לסיים דוקטורט), לא הייתה לי עם זה בעיה עקרונית. אני לא רוצה להכניס נתונים של בת זוגי לכאן, אז אתייחס רק לעצמי. אני מרוויח היום פחות ממה שהרווחתי לפני שלוש שנים בישראל, ובוודאי שפחות ממה שהייתי יכול להרוויח היום לו הייתי נשאר בארץ. עדיין, כושר הקנייה שלי בארה"ב גבוה בהרבה. יש לסייג, כשמדברים על ארה"ב צריך לדבר על מדינה ספציפית בה אדם חי, גם בגלל שהמסים שונים ממדינה למדינה, אבל בעיקר כיוון שיוקר המחייה משתנה ממקום למקום ואין דין ניו יורק או שיקאגו כדין סינסינטי. סינסינטי היא עיר ממוצעת בארה"ב, לדעתי, אולי טיפה זולה מהממוצע.

אז מה היה לנו שם? המשכורת שלי היום נמוכה בכ- 40% ממה שהייתה בארץ בשנת 2008 במונחים דולריים. בגלל הפרשי שער הדולר מ- 2008 ל- 2011, בואו נוריד את ההבדל הזה ל- 30%. במפתיע, אני עוקב אחרי שיעור מס ההכנסה שהייתי נדרש לשלם בישראל על הסכום אותו אני מרוויח פה לעומת הסכום שאני משלם פה וההבדלים זניחים. כן, מס הכנסה כמעט זהה!

לעומת זאת, כוח הקנייה שלי פה גבוה משמעותית ואני מייחס את זה ליתרונות השוק החופשי בארה"ב.

• אני לא משלם בכלל עמלות לבנק בו מתנהל החשבון שלי, ואל תדאגו לבנק, אני בטוח שג'יי פי מורגן צ'ייס מרוויחים יפה (5.4 מיליארד דולר ברבעון השני של 2011).
• עלויות התקשורת של שנינו מגיעות ל- 135$ לחודש, פחות מ- 500 ש"ח לחודש, והן כוללות אינטרנט מהיר, שני סמארטפונים, ללא הגבלה על הודעות טקסט או שירותי דאטה ו- 500 דקות שיחה לא כולל השיחות בינינו שהן בחינם (וזה הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים).
• קנייה ממוצעת שלנו בסופר מסתכמת בכ- 40 עד 50 דולר לשבוע, וזה כולל לא מעט ירקות ופירות שהם המרכיב היקר ביותר בסל הקניות שלנו בארה"ב.
• ארוחה זוגית במסעדה עולה פה בערך 30 דולר לשנינו בערב. במסעדות יותר יקרות בערך 50 דולר, ונכון, אנחנו לא הולכים למסעדות סופר פלצניות, אבל נהנים מהאוכל. בישראל אני חושב שהממוצע בגדול במסעדות דומות הוא בערך 100 ש"ח לאדם.
• עלות חדר כושר לאדם היא בערך 30 דולר לחודש, ואנחנו צריכים ללכת יותר. בישראל שילמתי בערך 300 ש"ח למנוי לחודש.
• על שכר דירה באמת שאין טעם לדבר, כי סינסינטי היא לא ניו יורק ולא תל אביב מבחינת ביקושים ולכן השכ"ד פה נמוך עד מגוחך.
• אה, וקנינו ניסאן סנטרה חדשה עם כל התוספות, מנוע 2 ליטר, בפחות מ- 20 אלף דולר (70 אלף ש"ח).
• עלויות החשמל והגז נמוכות משמעותית מאשר בישראל, ומגיעות לפחות מ- 150 דולר בשיא הקיץ (מזגן כל הזמן) ופחות מ- 200 דולר בשיא החורף המושלג כשהגז לחימום עובד כל הזמן. בין לבין הן נמוכות מ- 100 דולר לחודש.
• מחיר הדלק פה נע בין 3.50 דולר לגלון ל- 4.00 דולר לגלון בשנה האחרונה, כלומר בערך דולר לליטר, או חצי מישראל.

כך יוצא שדברים שלא הייתי מסוגל להרשות לעצמי בישראל, כמו רכב טוב וחדש, הופכים להיות מציאות פה.

כן, יש גם הרבה דברים יקרים פה. ביטוח בריאות פה עולה הון תועפות, מאות או אלפי דולרים בחודש תלוי בתוכנית שבוחרים. אם היינו צריכים לשלם על שכ"ל לילדים היינו פושטים את הרגל.

לדעתי ישנן מספר בעיות מרכזיות בישראל היום והן הסיבה המרכזית למחאה החברתית שאנחנו רואים בשבועות האחרונים:

• קודם כל, ברמת מדיניות הממשלה, ישראל לא החליטה אם היא מדינת רווחה קפיטליסטית דוגמת אירופה או מדינה קפיטליסטית בלי רווחה דוגמת ארה"ב. עד שנת 2000 בערך ניסינו להיות במודל האירופי ולא כל כך הצלחנו, ומאז הרפורמות של ביבי כשר האוצר אנחנו מנסים להידמות לארה"ב וגם לא ממש מצליחים. זו החלטה שהעם צריך לקבל באופן דמוקרטי, אבל אין היום חלופות מפלגתיות, כיון שגם ביבי, גם ברק וגם ציפי לבני, כולם מאמינים בשיטה הכלכלית האמריקאית. הדיון הציבורי בישראל מתרכז אך ורק בשאלה המדינית בטחונית ובכלל לא עוסק במדיניות כלכלית חברתית. המחאה הנוכחית אולי תשנה את זה, אבל קשה לי להאמין שהיא תצמיח מפלגות סוציאל דמוקרטיות חדשות, עם אג'נדה מדינית ימנית למשל. וכיוון שההבדלים בין המלפגות הם רק בנושא המדיני, הדיון תמיד יחזור לדיון בטחוני מדיני, ומי שמגדיר את נושא הדיון גם מנצח בדיון עצמו.
• מאחר ובחרנו בשוק חופשי, בין אם מבחירה חופשית של האזרחים ובין אם בהכתבה מהמנהיגים, יש לבחון איך השוק הישראלי מתמודד עם הבחירה הזו. לטענתי, הכלכלה הישראלית איננה שוק חופשי כלל. בכל תחום בארץ יש קרטל כזה או אחר של 2-3 חברות, שמתאמות מחירים באופן מוצהר יותר או פחות אחת עם השניה. לדוגמה, הבנקים מתאמים את העמלות ללקוח (כזכור, אני לא משלם עמלות בארה"ב בכלל). לדוגמה, המחלבות מתאמות את מחירי מוצרי החלב ביניהם. לדוגמה, חברות הסלולר שאין ביניהן שום הבדל מעשי. בכל שוק שמסתכלים עליו יש 2-3 מתחרים חזקים שמתאמים מחירים ביניהם. עד שהשוק לא יהפוך לתחרותי יותר לא יירדו מחירי המוצרים והשירותים בארץ ובהתאם כושר הקניה של הישראלי הממוצע יירד. כדי לעשות את זה יש לתת בידי הרגולטור כוח חזק יותר לקנוס בסכומים מאד גבוהים את אלה שמתאמים מחירים ומונעים שוק חופשי. במקרים קיצוניים יש לפרק חברות שמשתתפות בזה לכמה חברות קטנות יותר, כמו שעשו לחברת התקשורת בל בארה"ב. (זה שהחברה הזו מתאחדת מחדש תחת השם איי-טי-אנד-טי בארה"ב זו בעיה אחרת). לדעתי על ידי מלחמה אמיתית בקרטלים ופתיחה של השוק לתחרות אמיתית ניתן להוריד את יוקר המחיה בישראל בעשרות אחוזים.
• נטל המסים העקיפים בישראל גבוה מדי ביחס לארה"ב. באוהיו מס הקניה הוא 6.5%, שזה בערך הממוצע בארה"ב. מס הקניה במדינות שונות נמוך יותר, לפעמים 4% ואפילו 0%, ולפעמים גבוה יותר. אין מס קניה פדראלי ובשום מקום זה לא מגיע ל- 16% של ישראל. המסים על הדלק פה נמוכים באופן משמעותי מהבלו בישראל, ולכן מחיר הדלק הוא בערך חצי. כזכור, חישבתי ומצאתי שאני משלם אותו אחוז מס הכנסה כמו בישראל, אז סה"כ המסים נמוך יותר.
• אם מורידים את נטל המס צריך לבחון איך מצמצמים הוצאות. זה משהו שבארה"ב לא עושים כל כך טוב, ראה משבר התקציב האחרון, אבל ישראל לא חייבת לחקות את ארה"ב בכל דבר, על אף מה שביבי חושב. אז איך מצמצמים את הגירעון? קודם כל על ידי צמצום הקצבות לדברים מיותרים, שבסופו של דבר יילקחו מאיתנו. אם ברור לנו כבר היום שבהסכם עתידי לא יישארו ישובים ישראלים מעבר לגושי הישובים ביו"ש, למה אנחנו ממשיכים להשקיע בהם ולסלול דרכים לשם ולהחזיק יחידות של צבא לשמור עליהם? אפשר לחסוך המון כסף מפינוי של הישובים האלה. יש עוד דרכים לצמצם הוצאות על ידי הורדת ההקצבות למגזרים מיוחדים, כמו חרדים. לדברים האלה צריך שינוי משטר או שינוי ממשל והרבה ביצים, מה שאין למנהיגים הנוכחיים שלנו
• ועל אף האמור לעיל, צריך להגדיל את ההשקעות בנושאים האזרחיים בארץ. יש לנו משאב לאומי אחד בישראל והוא כוח אדם איכותי. אם ישראל רוצה להמשיך לשגשג כלכלית היא צריכה להשקיע בחינוך בראש ובראשונה.. חינוך לכולם, חינוך לעתיד טכנולוגי ולכושר ייצור בחזית המדע. אין לנו דרך אחרת לשגשג. זה אומר שצריך לבטל מוסדות חינוך שמחנכים ילדים בלי להקנות להם כלים להתמודד עם העתיד, כלומר החינוך של ש"ס. אם נעשה את זה, נוכל לקבל עוד 20% מהאוכלוסיה שתשתתף בנטל הכלכלי, וזה יוריד את העומס מכל השאר. אם נחזק את החינוך הטכנולוגי נוכל להתמודד עם מדינות אחרות, וזה יקל על השגת הכנסות גבוהות יותר. לא לנצח נוכל לבנות על מדינות אחרות שיכשירו לנו את טובי המהנדסים והחוקרים המדעיים, כמו עם העלייה מברה"מ לשעבר בשנות ה- 1990.
• שימו לב שלא הגעתי לנדל"ן בכלל. מחירי הדירות בישראל גבוהים בגלל שיש הרבה ביקוש ומעט מדי היצע אבל גם בגלל שההיצע שיש הוא תמיד של דירות עם מספר רב של חדרים. אפשר לבנות גם אחרת, השאלה מי ירים את הכפפה. את זה, אגב, אפשר להשאיר לשוק החופשי, אם הוא באמת חופשי ובאמת קיים. מסים על בעלי דירות או דרכים שונות להטיל עליהם פיקוח רק ייצרו מצבים בלתי אפשריים, אבל לא ייצרו שינוי של ממש. השינוי יגיע מהוספת היצע, למשל על ידי בנייה מחדש של איזורים שלמים במרכז והפיכתם מאיזורים של בתים נמוכים עם מעט דירות לבתים רבי קומות עם הרבה דירות, אבל לא דירות יוקרה של עשירים.

המסקנות הן שאזרחי ישראל צריכים להחליט על דרכם הכלכלית. עד היום היינו עסוקים רק בנושא המדיני בטחוני והזנחנו את הנושא הכלכלי לחלוטין. אנחנו צריכים דיון אמיתי בנושא הזה, ואנחנו צריכים להחליט להיכן מועדות פני המדינה. אם נחליט על שוק חופשי, אין בעיה, אבל שיהיה שוק חופשי אמיתי ולא רק למראית עין היכן שבעלי ההון עושקים את הציבור. אם נחליט על שוק סוציאל דמוקרטי, גם נפלא, אבל שוב, שיהיה סוציאלי ודמוקרטי אמיתי, לא כזה שמנוהל על ידי ביורוקרטים מושחתים.

זה בידיים שלנו.

“Wherever they burn books they will also, in the end, burn human beings.”

(Heinrich Heine)
In the 1940s Heine was proven right and the Nazis burnt many millions of people, including 6 millions Jews.
This year a church leader in Florida thinks it will be a good idea to burn Korans on 9/11. I believe there are better ways to remember the tragic loss of lives in that horrible day nine years ago, especially when the method proposed here is not significantly different from the one used by the terrorists, namely: hatred.
In addition, the commander of American forces in Afghanistan said it will risk American soldiers in both Iraq and Afghanistan.
I know the First Amendment gives anyone, including evil and stupid people, the right to express their views in whatever way they find appropriate, but isn't that the same amendment that also gives Muslims in New York to build their own community center? Seriously, the Bill of Rights is not a "choose what you like" store. If the American people thinks they have the right to meddle with other peoples' affairs, take down leaders and put new ones on, all in the name of Democracy and Human Rights, then this right is based on one thing, and one thing only, exercising the Bill of Rights without racism or bigotry.
Let's hope this time people will stop this insanity earlier.

Coffee Name

Americans are unable to say foreign names. They don't even try to think outside of the box / strict pronunciation rules they were brought up with. For example, the whole world calls the country Iraq (pronounced Ee-rak) while the Americans pronounce it Ay-Raq. The same goes to Iran (Ay-Ran), or even Italians (Ay-Talians). Israel (Ee-sra-el) is pronounced (Eez-Real), which kind of fits, because it is a surprise that it "is real".

So it is no surprise that they can't pronounce my totally complicated and impossible Israeli name, Elad. They pronounce it Ee-Lad. It should be El-Ad, literally God Forever, well what can I say, my parents had high expectations of me. :-)

So, to make it easier for Starbucks / Panera Bread / whoever needs to call me by name to get my order, I give a fake American name. Sometimes I am Josh (a pet name my sister gave me), sometimes Kyle (as in Kyle McLachlan). Surprisingly, I am not the only one. Many foreigners do it, but also many Americans. You can hear all about it on NPR's All Things Considered at this link:

http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=128828538