Presidential elections? Well...

After watching part of the presidential debate, and reading/listening to the commentary about it, I came to the conclusion that the elections in the US are between two hugely similar points of view, practically a single point of view. Neither Democrats nor Republicans, except maybe in their ultra-extreme fringes, think in the ways I offer next.

The social-democratic party

There is no social-democratic left-wing party that will challenge the following beliefs:
1. Should the US invest in and maintain a huge military that will be able to win 3 wars in 3 global arenas, even though it is in a huge deficit and the DOD is one of the largest money guzzling monsters in the budget (20% DOD + about half of the discretionary budget).

U.S. Federal Spending - FY2010. The image was taken from http://www.economicpopulist.org/files/u1/U.S._Federal_SpendingFY2010.png

2. Should the US have a government run healthcare system that will provide healthcare to every individual regardless of their socioeconomic ability to pay the fees? What the Affordable Healthcare Act (AKA Obamacare) did was just make more people get coverage, with the huge benefit of millions of more customers to the insurance companies. Studies have shown that a government run healthcare system has lower overhead and obviously no need to show profit, which will lower expenditure on healthcare in the long-run. Most countries in the OECD have one sort or another of government healthcare system, lower costs, and higher health-related indices. Not to mention that universal coverage will allow more people to start their own businesses without the fear of leaving their existing insurance plan.

Healthcare: life expectancy at birth vs. annual healthcare cost per person. Image from: http://www.economicpopulist.org/files/u1/ushealthmoneyvslife.jpg

3. Should the government regulate critical industries, large companies and other major economic infrastructures and how? Should lobbyists be banned from D.C.? NPR has performed a research that showed a huge return on investment (ROI) on lobbying efforts, that ranges up to the tens of thousands of percents. This ROI comes at a price. To be precise, it comes at a price that each and every American taxpayer has to pay, with investments in places that benefit the lobbyists' payers rather than taxpayers.

The libertarian party

On the other end of the scale, there is no truly libertarian right wing party that will aim at reducing government to the mere basics. An ultra libertarian party would challenge the following:
1. Why does the government have to control immigration? Let the market regulate the immigration - if there are jobs for immigrants, great, let them have these jobs and grow our economy, and if there aren't, then immigrants will not have an incentive to come. If the market regulated immigration, the state would not spend so much time and money in protecting its borders, checkpoints and ports of entry against it, would not issue visas, and would save tons of money by eliminating all the agencies in charge of regulating immigration and fighting illegal immigration. This would also help reduce wages (and minimum wage laws should be eliminated anyway, by libertarian thinking), which would improve the competitiveness of American manufacturers in the global market.
2. What do social issues have to do with government? In a truly libertarian way of thinking, social issues like abortions should never be decided by a central government or politics. Indeed, some libertarians think this way, but most Tea-Party "libertarians" are also ultra-conservative and ultra-religious. So, they believe that the government should stay out of their pockets when it comes to taxes, but should probe into women's decisions and vaginas (sometimes quite literally) when it comes to abortions. A guy wants to marry a dude? Go ahead, pal. A girl wants to marry the woman of her dreams? Great (just send me the video of your wedding night, please :-)). A threesome or foursome want to marry? Be my guests. A truly libertarian way of thinking, as Ayn Rand's was, ignores any orders from a "higher being", be its source the government or god.
3. Why should the federal government spend money on military, social security and healthcare? Why should it even run a  budget of its own? While some ultra-right fringes of the Republican party call for the elimination of social security and medicare, which will save about 40% of the federal budget (see pie chart above), they fail to use the same logic with respect to the military (another 20% + discretionary). A military is only needed to deter enemies and win wars, but the market usually runs much smoother and with less friction when there are no wars or international tensions. Moreover, wars are extremely expensive, and America will save huge sums of money if it stopped intervening in the affairs of the world and went back to its initial policy of withdrawing from the affairs of the old world, as practiced until the beginning of the 20th centuries. Other cuts that would make sense in the libertarian way are cuts to infrastructure development: either the market builds the roads and trains our future workers in schools, or there is no need for these infrastructures and schools in the first place, thus they should be eliminated from the budget. If you truly believe in the libertarian way of thinking, you can eliminate upwards of 85% of the federal budget, perhaps even all of it.

Conclusion

In conclusion, the presidential elections in the U.S. are between two very similar points of view, relative the wide range of possible views. I didn't even include communism or fascism in the list of possible views, because they will eliminate the democratic system, and that's a whole different ballgame. I wonder what should take place or when, if ever, the above two parties will rise. Will they ever gain enough power and have candidates running in the presidential elections?

מחשבות על מדינה דמוקרטית ויהודית

ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נחתמה מגילת העצמאות של המדינה, שבהיעדר חוקה (שאגב, הייתה אמורה להיכתב עד ה- 1 לאוקטובר 1948, אופס!) מהווה את המסמך המכונן של המדינה, ובמשך שנים רבות הגדירה רבות מזכויות האדם והאזרח במדינה. במגילה עצמה מוגדרת המדינה כך:

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

ומכאן, שמדינת ישראל היא מדינה יהודית בראש ובראשונה. 

יחד עם זאת, שתי פסקאות לאחר מכן, מוגדרים התנאים הבאים:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. 

אם כך, פסקה זו מגדירה את כל אזרחי המדינה כשווי זכויות, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכאורה, יש כאן סתירה בין פסקה זו לפסקה הקודמת על מדינה יהודית בארץ ישראל. למה יש כזו סתירה? מה גרם לכך שמנהיגי המדינה הצעירה, ודוד "אום שמום" בן-גוריון בראשם,לקחו על עצמם מחויבויות למדינה דמוקרטית ושוות זכויות, אם התכוונו למדינה יהודית?

ייתכן, שניתן לראות את התשובה במגילת העצמאות עצמה:

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. 

כלומר, הרדיפות האנטישמיות לאורך הדורות, ובמיוחד השואה, הן כאירוע הנורא מכולם והן כאירוע שהסתיים רק שלוש שנים לפני מגילת העצמאות, עמדו לעיניהם של מנהיגי המדינה הצעירה. ויחד עם זאת, כשהצורך הוא פתרון ל"בעית העם היהודי מחוסר המולדת", כבר אז היה ברור למנהיגינו, שאנחנו לא נהיה גזענים.

הציניקנים יגידו, שפסקת שוויון הזכויות במגילת העצמאות היא מעין כסות, שנועדה לאפשר הקמת מדינה יהודית בחסות האום, ושבעצם מעולם לא הייתה כוונה כזו. כיוון שלא ניתן עוד לראיין את דוד בן גוריון על העניין הזה, לא ניתן לבטל את הרעיון, אבל השאלה הנשאלת היום היא האם זה עדיין רלבנטי? האם מדינת ישראל של 2012 עדיין צריכה להיות מחוייבת לעקרונות של דמוקרטיה? בעיקר יש לשאול זאת לאור הכיבוש המתמשך של שטחי יהודה ושומרון, והגזענות הגואה כנגד זרים בישראל.

מבחינה כלכלית, ב- 64 שנות קיומה ישראל הגיעה להישגים ניכרים, במגוון רחב של תחומים. יחד עם זאת, בבסיס הקיום שלה, ישראל היא עדיין מדינה קטנה מבחינת שטח ומספר תושבים, נטולת משאבי טבע כמעט לגמרי, ותלויה כמעט לחלוטין בייבוא וייצוא. אם ללמוד מהלקחים של חרם כלכלי על מדינות כמו איראן וצפון קוריאה, הרי שגם מדינות גדולות מאיתנו בשטח ובאוכלוסין, ועשירות מאיתנו במרבצי טבע (איראן לפחות), סובלות מאד מחרם כלכלי. אין ספק, בעידן הכלכלה הגלובלית של ימינו, להיות מנותק מהעולם הכלכלי משמעו להישאר הרחק מאחור.

מבחינה בטחונית, מדינת ישראל תלויה במעצמת על ובמעצמה בינונית. מארה"ב אנחנו מקבלים סיוע בטחוני בהיקף של שלושה מיליארד דולר בשנה, לא כולל "תוספות מיוחדות" לרכישת סוללות כיפת ברזל ושרביט קסמים. אמנם רוב הכסף מושקע חזרה ברכש ציוד צבאי מארה"ב, ובכך מהווה בעיקר עידוד לתעשיה הבטחונית שם, אבל כיוון שכל כך הרבה שנים אנחנו תלויים בכך, התעשיה הבטחונית שלנו כבר לא מסוגלת לייצר, גם אם נרצה בכך, תחליפים לחלק מהדברים. למשל, ביטול הלביא הביא לכך שאיננו מסוגלים עוד לפתח מטוס קרב, וגם הלביא עצמו כלל רכיבים מרכזיים מתוצרת חוץ, כמו מנוע. מגרמניה אנחנו מקבלים צוללות בעסקה שחלקה בנויה על רגשות אשם של הגרמנים, ובד"כ בהנחה ניכרת. 

מבחינה דיפלומטית, אנחנו נשענים לעתים קרובות מדי על זכות הוטו של ארה"ב במועצת הבטחון, שהיא הגוף האופרטיבי היחיד של האום. למעשה, קשרינו עם שאר מדינות העולם מוגדרים לעתים קרובות על פי מידת הרצון של אותן מדינות בקשר חיובי עם ארה"ב. בהקשר הזה ניתן לציין את מצרים, שלאחר המהפכה שם והבחירות האחרונות נשלטת על ידי האחים המוסלמים והצבא. אף אחד מהם איננו בהכרח אוהב ישראל, אבל שני הצדדים אינם מעוניינים לבטל את הסכמי השלום עם ישראל ולו רק בשביל להמשיך את הקשרים החיוביים עם ארה"ב. 

במאה ה- 19 לורד פלמרסטון האנגלי אמר על מדיניות החוץ של ארצו:

Therefore I say that it is a narrow policy to suppose that this country or that is to be marked out as the eternal ally or the perpetual enemy of England. We have no eternal allies, and we have no perpetual enemies. Our interests are eternal and perpetual, and those interests it is our duty to follow

ניתן להכליל אמירה זו לכל מדינה: אין בעלות ברית או אויבות קבועות, יש רק אינטרסים קבועים, ועל פיהם יש לפעול. מאז הקמתה, ישראל עמדה בצד של האינטרסים של מדינות המערב. כמדינה דמוקרטית, שמכריזה על שוויון זכויות לכל תושביה, המערב ראה בישראל סוג של שלוחה של העקרונות המערביים השוויוניים והליברלים של אחרי מלחמת העולם השנייה. ניתן להניח, שזו גם הכוונה של הפסקה הרלבנטית בהכרזת העצמאות. סביר אף יותר, שגם אם לא הייתה זו המטרה הראשית של הפסקה הזו, על סמך הפסקה הזו, וחוקים ופסקי דין שנבעו ממנה, התבססה לה מדינת ישראל והתבססו קשריה עם המערב. אבל קשרים אלה אינם נצחיים, ופגיעה בדמוקרטיה הישראלית מערערת את היסוד לקשרים אלה, שהוא כאמור האינטרסים של מדינות המערב בהנחלת עקרונות דמוקרטיים (על הדרכים בהן מדינות המערב מנסות להנחיל דמוקרטיה ו"חופש" לעולם אפשר להמשיך להתווכח עוד הרבה, אבל בתפישתן העצמית, הן שואפות לכך). 

לפיכך, כל גילוי גזענות של יהודים נגד לא יהודים בישראל, כל גילוי של שנאת זרים, כל אירוע שקשור לכיבוש הישראלי בשטחים, כולם פועלים להחלשת הקשר הזה בין ישראל למערב. ומכאן, שכל אירוע כזה מערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל. במלים פשוטות, בשאלה האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, אם נבחר באפשרות השניה ונזנח את הראשונה, מדינת ישראל לא תהיה אף אחת מהן. היא פשוט לא תתקיים עוד. ומכאן, שהאיום הקיומי האמיתי על ישראל איננו זרם מבקשי המקלט המגיעים אליה, או אוכלוסיתה הערבית, אלא אותם גזענים שמלבים את שנאת הלא יהודים בתוכה.

על תנועת Occupy Wall Street ושיטת הממשל בארה"ב

על תנועת Occupy Wall Street ושיטת הממשל בארה"ב

 שיטת הממשל בארה"ב:

כישראלים, אנו נוטים לחשוב שבארה"ב יש בחירות אחת לארבע שנים, כאשר נבחר הנשיא, או מקסימום מכירים בבחירות "אמצע התקופה" מדי שנתיים. למעשה, מערכת הבחירות בארה"ב מורכבת ביותר. בנובמבר של כל שנה נערכות בחירות, ובכל תקופת בחירות כזו האזרחים בוחרים את נבחרי הציבור שלהם וכן מצביעים על משאלי עם בנושאים ממוקדים, עליהם התשובה היא כן או לא. כדוגמה למשאל עם ממוקד יחסית מפורסם אפשר לקחת את "נושא 8" בקליפורניה, שעלה בשנת 2008, ובו האזרחים במדינת קליפורניה הביעו את דעתם על החוקיות של נישואים חד-מיניים. מטרת המשאל הזה הייתה להפוך החלטה של בית המשפט העליון בקליפורניה שאישר קודם לכן את חוקיותם של נישואים חד-מיניים, ואכן היה רוב להפיכתם ללא חוקיים.

מערכת הממשל האמריקאית מחולקת, בגדול, לשלוש רמות: כלל ארה"ב (להלן, פדראלית), מדינתית, ומחוזית. ברמה הפדראלית הנשיא נבחר אחת לארבע שנים, חברי הסנאט נבחרים אחת לשש שנים (כל שנתיים שליש מחברי הסנאט עומד לבחירה), וחברי בית הנבחרים נבחרים אחת לשנתיים. בסנאט מיוצגת כל מדינה על ידי שני סנאטורים ובבית הנבחרים מיוצגת כל מדינה באופן פרופורציוני לגודל האוכלוסיה במדינה. כך, מדינות גדולות כמו קליפורניה וטקסס זוכות לייצוג רחב יותר בבית הנבחרים לעומת מדינות קטנות כמו דלאוור. שני הסנאטורים שמייצגים את המדינות מכונים ה"בכיר" וה"זוטר" (senior and junior) על פי הותק שלהם. חברי בית הנבחרים נבחרים בכדי לייצג את המחוז שלהם, וחלוקת המחוזות נקבעת כך: אחת לעשור נערך מפקד של כל תושבי ארה"ב, ובעקבות תוצאות המפקד מחולקים מושבים בבית הנבחרים הפדראלי למדינות. כך, למשל, מדינות כמו אוהיו ומישיגן איבדו מושבים בעקבות המפקד של שנת 2010 לטובת מדינות כמו טקסס. מחוזות המדינה בכל מדינה נקבעים על ידי בתי המחוקקים של המדינה ומאושרים על ידי המושל של המדינה. התהליך הזה מתבצע עכשיו, וכבר עתה ברור שחלוקת המחוזות מתבצעת באופן בו יהיה קל יותר למפלגה השלטת באותה מדינה להבטיח את בחירת מירב נציגיה. לדוגמא, באוהיו, הערים הן לרוב מעוז דמוקרטי ושאר אוהיו נוטה לטובת הרפובליקנים, שמחזיקים כעת ברוב ולכן מחלקים את המחוזות באופן שיקל על בחירת רפובליקנים. יש לכך חשיבות רבה שאעמוד עליה בהמשך.

הקונגרס מורכב מבית הנבחרים ומהסנאט גם יחד, ומהווה את הרשות המחוקקת, שבניגוד לנהוג בישראל, יכול להיות עם רוב לחברי המפלגה שמתנגדת לנשיא. החל משנת 2010 ישנו רוב בבית הנבחרים לחברי המפלגה הרפובליקנית, בסנאט יש רוב לדמוקרטים, והנשיא אובמה הוא דמוקרטי. גם לנשיא בוש הבן היה קונגרס לעומתי החל מ- 2006 וכללית זה לא מצב נדיר.

ברמת המדינות התמונה דומה, כאשר אחת לארבע שנים נבחרים מושלי המדינות, וישנן גם בחירות לחברי הסנאט ובית הנבחרים של המדינה. ברמת המדינות כל מחוז מיוצג על ידי המחוז. אז מה האמריקאים בוחרים? בעיקרון הכל, החל מנשיא ועד לגזבר המועצה, מחברי קונגרס ועד אחרון התובעים, שופטים בכל רמה אפשרית של בית המשפט, מועצות פדגוגיות, ועוד ועוד.

לכאורה, זו הדמוקרטיה האולטימטיבית: אתה לא מרוצה מהחלטתו של התובע המחוזי לא להעמיד לדין את השכן שלך? תחליף אותו בבחירות הבאות. יחד עם זאת יש לכך מחיר. ראשית, מחיר כלכלי: כל מערכת בחירות כזו, והן די תכופות, עולה כסף למועמדים. חלקם מביאים את הכסף הזה מהבית, אם יש להם, וחלקם, בייחוד במערכות בחירות לרמות הגבוהות יותר, מממנים לפחות חלק ממסע הבחירות באמצעות תורמים, שכמובן דורשים תמורה בעד התרומה, אם זה על ידי מעורבות בהחלטות או קידום נושאים אישיים.

מכאן גם נובע שבכדי להיות פוליטיקאי, ובעיקר ברמת הבכירות, עליך להחזיק בהון אישי לא קטן, או בקשרים שיאפשרו לך לגייס הון מתורמים עשירים, כלומר להיות מסוגל להתחכך במאיונים העליונים.

רפובליקנים, דמוקרטים ומה שביניהם:

במבט שטחי נראה שהמערכת הפוליטית בארה"ב פשוטה ביותר: ישנן רק שתי מפלגות – רפובליקנית ודמוקרטית. יחד עם זאת, מבט מעמיק יותר מציג תמונה קצת יותר מורכבת, שאותה אנסה לצייר עכשיו.

ראשית, ישנן מפלגות נוספות, שאינן מיוצגות כלל בבית הנבחרים האמריקאי (http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_political_parties_in_the_United_States), בעיקר כי אין להן שום סיכוי להכניס נציגים. שיטת הממשל, שבה נבחר לייצג את המחוז המועמד שזכה למירב הקולות מביאה לכך שרק נציגי מפלגות המרכז נבחרים. כפי שניתן לראות, רק שני נציגים בקונגרס הנוכחי אינם משתייכים לאף מפלגה גדולה. יחד עם זאת, צריך לזכור ש"מרכז" הוא דבר יחסי למחוז בו נבחרים המועמדים ואין דמיון בין עמדות המרכז במסצ'וסטס למרכז בטקסס. זו, למשל, אחת הסיבות העיקריות שעליהן המועמדים הקונסרבטיביים (ניוט גינגריץ', ריק סנטורום) מבססים את הטיעונים שלהם נגד המועמד מיט רומני, שהיה מושל מסצ'וסטס, ושבתקופתו הועברה במסצ'וסטס רפורמת בריאות, שלטענתם (וגם לטענת הנשיא אובמה) דומה לרפורמה, השנואה על הרפובליקנים, של הנשיא.

אז מה ההבדל בין המפלגות בארה"ב? על מה נסוב הויכוח בין הדיעות? למעשה ישנם שני צירים מרכזיים לדיעות הפוליטיות בארה"ב: שמרנות חברתית מול ליברליות חברתית ושמרנות כלכלית (שוק חופשי) מול ליברליות כלכלית (מעורבות ממשלה). 

שמרנות חברתית כוללת: אמונה בדת, וכתוצאה מזה התנגדות להפלות, שהן נושא שנוי במחלוקת בארה"ב, התנגדות להגירה ולמיעוטים, כולל מהגרים לא חוקיים והקשחת תנאי ההגירה לחוקיים, ושימור מעמדה של ארה"ב כמעצמת-על יחידה, ובכלל זה נטייה להגדיל את תקציב הביטחון וקיום צבא שמסוגל להתמודד במספר מערכות קרקעיות גדולות (לדוגמה: הזירות באירופה ובאוקיינוס השקט בזמן מלחמת העולם השנייה), ובעד התיקון השני לחוקה (הזכות לשאת נשק). הדוגמה המייצגת ביותר של הקו הזה הוא ריק סנטורום, שעמדותיו נגד זוגות חד-מיניים גרמו להם ליצור לו את "בעיית הגוגל" שלו (פשוט תגגלו santorum, אבל על אחריותכם האישית בלבד אם תקיאו).

לעומת השמרנים חברתית, הליברלים החברתיים תומכים בחופש דת, בזכות האישה להפיל, בשוויון זכויות לכולם, כולל מהגרים, מיעוטים וזרים, וכן תומכים בהכרה במעמדן של מעצמות מובילות אחרות בעולם, ובעיקר עם סין, יפן, בריטניה, רוסיה, גרמניה, צרפת, הודו וברזיל. המייצג הפוליטי של עמדה זו היא הנשיא אובמה.

שמרנות כלכלית כוללת צמצום גודל הממשל ומעורבות בכלכלה, הפחתת מסים, צמצום הגירעון הכלכלי, תמיכה בשוק החופשי, ביטול רגולציות, וביטול סוכנויות שאמונות על אכיפתן, לדוגמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA), מנהל התרופות והמזון (FDA), ומשרד החינוך הפדראלי, שאחראי על תוכנית הלימודים. על פי שיטה זו המשק ינהל את עצמו וידאג לכל השאר. בתחום הזה ישנה סתירה בולטת בין מועמדים כמו רון פול (ובמידה מסויימת מרבית תנועת "מסיבת התה", ראה איור 1), שלחלוטין רוצה להקטין את הממשל, כולל הוצאות על צבא, לטובת צמצום הגרעון, ובין מרבית המפלגה הרפובליקנית, שתומכת בצבא גדול ויקר, וביחד עם צמצום מסים לא ברור מה התוכנית שלהם לצמצום הגרעון (בעתיד אפרסם על הגרעון האמריקאי ודרכים להתמודדות איתו).

ליברליזם כלכלי כולל הרחבה של מעורבות הממשלה בכלכלה, אכיפת רגולציות, חיזוק הסוכנויות האמונות עליהן (כולל הקמת סוכנות להגנת הלקוחות מפני הבנקים, ששנויה מאד במחלוקת כרגע). יחד עם זאת יש לשים לב שגם הליברליזם הכלכלי בארה"ב איננו סוציאליזם. גם הרפורמות של אובמה בכלכלה ובבריאות לא מביאות את ארה"ב למצב שבו הממשל המרכזי מנהל את המערכות האלה.

איור 1: דיאגרמה סכמתית של עמדות הימין, השמאל, והמועמד רון פול. (מקור: http://boingboing.net/2012/01/07/ron-paul-the-venn-diagram.html)

שיטת הממשל הנוכחית בארה"ב מחזקת את הקיצוניים משני הצדדים בשני אופנים: ראשית, בזמן הפריימריז, כיוון שהמועמדים מתמודדים רק נגד מועמדים אחרים מתוך המפלגה, כל אחד מנסה להציג שהוא "יותר מפלגתי" מהשאר, כיוון שממילא הוא יודע שהוא לא צריך לחזר אחרי קולות הצד השני. כך, למשל, אם עוקבים אחרי האמירות של מיט רומני במסע הבחירות הנוכחי למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הן סותרות לחלוטין אמירות ומעשים שהוא עשה כמושל מסצ'וסטס, הן בתחום הבריאות והן בתחום היחס לזוגות חד-מיניים או לדת בכלל. הסיבה לכך היא שהוא צריך לחזר אחרי הקולות השמרניים יותר, בעוד שהליברלים במפלגה כבר איתו. שנית, החלוקה למחוזות גורמת לכך שכל מחוז די מובטח למפלגה מסוימת. כך, למעשה, הפריימריז קובעים את המנצח, וכאמור בנקודה הקודמת, זו הסיבה לניצחון מועמדים שמבטיחים לא להתפשר.

כתוצאה מההקצנה של הנבחרים, המערכת הפוליטית, בייחוד במצב שבו בית הנבחרים הוא אופוזיציוני לנשיא, לא מסוגלת לתפקד. ובעקבות זאת, גם הנשיא והממשל לא יכולים לתפקד. הנשיא צריך את אישור הקונגרס לכל הפעולות המרכזיות של הממשל, ובכלל זה אישור התקציב, הטלת מסים, הכרזת מלחמות, חקיקה, ומינויים לתפקידים בכירים. במצב הנוכחי, בו בבית הנבחרים יש רוב מסיבי של רפובליקנים, שחלקם שייך ל"מפלגת התה" והנשיא דמוקרטי, הממשל מתנהל ממשבר למשבר. בקיץ בקושי העבירו את העלאת תקרת החוב הלאומי, ומדי כמה חודשים בקושי מאשרים תקציב ביניים לחודשים הבאים. אחוזי התמיכה של האזרחים בקונגרס צנחו בחודשים האחרונים, מאז הקיץ, לאזור ה- 10% (http://www.huffingtonpost.com/2011/11/16/congress-approval-rating-porn-polygamy_n_1098497.html).

וכאן, סוף סוף, אנחנו מגיעים לתנועת Occupy Wall Street.

 Occupy Wall Street (OWS) והמחאה החברתית:

בקיץ 2011 ראינו תנועות מחאה כלכליות בכל העולם. בגרמניה שרפו מכוניות, באנגליה היו מהומות שיצאו מכל רסן, בספרד ויוון הפגנות קשות נגד מדיניות ממשלתית מצמצת, בישראל מחאת האוהלים ובארה"ב קמה תנועת OWS. המשותף לכל המחאות האלה הוא חוסר אמון במערכת הכלכלית הנוכחית במדינות המערב. את שורשיה של התנועה אפשר למצוא עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, וספציפית אפשר לייחס אותם לשני אנשים: הנשיא רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. שניהם, אגב, זוכים להערצה חסרת גבול בקרב מנהיגי השמרנים כלכלית וחברתית (http://youtu.be/t-1XSarLhls).

בעקבות המדיניות הכלכלית של שנות ה- 80, המגמה במערב נטתה לכיוונים הבאים: גלובליזציה – העברת תעשיה ושירותים כמה שיותר להיכן שיותר זול להשיגם, הקטנת נטל המס, הורדת רגולציה, וצמצום התמיכה הסוציאלית בחלשים. כתוצאה מזה, התחוללו שני תהליכים: מחד, הכלכלה צמחה במידה ניכרת ומאידך, הפערים בין רמות השכר וההון המוחזק של העשירון העליון לשאר העשירונים גדלו עוד יותר, במיוחד בארה"ב (ראה איור 2, מתוך http://www.irle.berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf).

איור 2 - אחוז מהעושר הלאומי המוחזק על ידי חלקים באוכלוסיה. מקור:  berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf

למעשה, הפערים הכלכלים בארה"ב הגיעו למימדים הגבוהים ביותר מאז שנות ה- 20 של המאה הקודמת, שבסופן היה המשבר הכלכלי הגדול של 1929 (גם על זה אולי כדאי יהיה להרחיב בעתיד).

תנועת OWS  חרטה את הסיסמה "אנחנו ה- 99%". מה שהם יוצאים כנגדו הוא שחוקי המשחק בעשורים האחרונים היטיבו עם האחוזון העליון, על חשבונם של השאר. כיצד זה קרה? בגלל שיטת הממשל בארה"ב, כפי שהזכרתי קודם לכן, המועמדים לבחירות נזקקים להון רב, ובייחוד בבחירות בפדראליות, ההוצאה היא אדירה. זה גורם לשני דברים: ראשית, כל המועמדים מגיעים מאותו מאיון עליון (ראה http://money.cnn.com/galleries/2012/news/economy/1201/gallery.presedential-candidates-wealth/) כי פשוט אף אחד אחר לא יכול להרשות את זה לעצמו. ושנית, הם מגייסים הון עצום מבעלי הון. בבחירות הנוכחיות, התהליך הזה מתבצע בעיקר באמצעות SuperPACs, עמותות שלכאורה אינן קשורות למועמדים (על זה ראו: http://www.nj.com/njvoices/index.ssf/2012/01/stephen_colbert_super_pac_jon.html),   ושיכולות לגייס כל סכום ללא מגבלה. הן מקבלות תרומות אדירות, של מיליוני דולרים מתומכים, וכמובן, התומכים היחידים שיכולים להרשות לעצמם סכומים כאלה הם עשירים. לדוגמה, שלדון אדלסון, הבעלים של העיתון "ישראל היום" תרם כמה מיליוני דולרים לניוט גינגריץ' תמורת הבטחת התמיכה שלו בישראל (http://www.washingtonpost.com/investigations/sheldon-adelson-and-newt-gingrich-one-gained-clout-from-friendship-the-other-funding/2012/01/11/gIQACvSrBQ_story.html. הכל חוקי, בייחוד בהתבסס על החלטת בית המשפט העליון בארה"ב שמתירה לתאגדים, תחת התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי), לתרום כל סכום למועמדים לבחירות, אבל כתוצאה מזה, הכוח הפוליטי, שגם כך היה פרופורציוני לכוח הכלכלי, התחזק עוד יותר לטובת העשירים ותומכיהם.

למה אי השיוויון הכלכלי והשפעתו על הפוליטיקה מוביל? מחקר שבוצע על ידי המרכז New England Complex Systems Institute (גילוי נאות: אני מועמד לעבודה שם) הראה שלפחות חלק מהמשבר הכלכלי של שנת 2008 ניתן לייחוס לביטול רגולציה, ובמיוחד לביטול ה- "uptick rule", כלל שנועד למנוע ביצוע עסקאות באופציות מכר כשהמניות עליהן האופציות מבוססות יורדות (ובכך להגביר את הנפילה שלהן בבורסה), כתוצאה מלחץ מסיבי של לוביסטים (http://necsi.edu/headlines/uptickreport.html). באופן כללי, לוביסטים בוושינגטון הם תעשיה גדולה ונרחבת, ומחקר עדכני מראה שההחזר על השקעה בלוביסטים מראה שההחזר נאמד בעשרות אלפי אחוזים (http://www.npr.org/blogs/money/2012/01/06/144737864/forget-stocks-or-bonds-invest-in-a-lobbyist). גם אם ההערכה היא אופטימית מאד, עדיין מדובר כנראה במכפילים נאים על השקעה.

תנועת OWS ודומותיה בעולם למעשה תוקפות את השיטה הזו, שבה הון קונה השפעה על השלטון, והשלטון, מצידו, מקל על בעלי ההון על ידי הסרת מכשולים בדרכם. איך זה יכול לעבוד בחברה דמוקרטית ובשיטות הממשל הנוכחיות? לא ברור. די ברור, שכאשר נחקקים חוקים שאוסרים על תורמים פוליטיים לתרום בשמם, כלומר התרומות הן אנונימיות (http://www.thedailyshow.com/watch/tue-december-13-2011/lawrence-lessig), אף אחד לא תורם, וזה כמובן מעורר בעיה כפולה – רק עשירים יוכלו לממן לעצמם את הבחירות, ובנוסף, מי בכלל ירצה להוציא כל כך הרבה כסף רק בשביל להשתלב בשלטון? מה שדי ברור הוא, שהמצב הנוכחי עלול לערער את יציבותן של המערכות הכלכליות (http://necsi.edu/projects/yaneer/owsdesc.html) והפוליטיות כפי שאנחנו מכירים אותן, באותה מידה שבה המשבר של שנת 1929 ערער את סדרי עולם, סייע בעלייתן של אידיאולוגיות קיצוניות, והוביל למלחמת העולם השנייה עשור לאחר מכן.