על תנועת Occupy Wall Street ושיטת הממשל בארה"ב
שיטת
הממשל בארה"ב:
כישראלים, אנו נוטים לחשוב שבארה"ב יש
בחירות אחת לארבע שנים, כאשר נבחר הנשיא, או מקסימום מכירים בבחירות "אמצע
התקופה" מדי שנתיים. למעשה, מערכת הבחירות בארה"ב מורכבת ביותר. בנובמבר
של כל שנה נערכות בחירות, ובכל תקופת בחירות כזו האזרחים בוחרים את נבחרי הציבור
שלהם וכן מצביעים על משאלי עם בנושאים ממוקדים, עליהם התשובה היא כן או לא. כדוגמה
למשאל עם ממוקד יחסית מפורסם אפשר לקחת את "נושא 8" בקליפורניה, שעלה
בשנת 2008, ובו האזרחים במדינת קליפורניה הביעו את דעתם על החוקיות של נישואים
חד-מיניים. מטרת המשאל הזה הייתה להפוך החלטה של בית המשפט העליון בקליפורניה
שאישר קודם לכן את חוקיותם של נישואים חד-מיניים, ואכן היה רוב להפיכתם ללא
חוקיים.
מערכת הממשל האמריקאית מחולקת, בגדול, לשלוש
רמות: כלל ארה"ב (להלן, פדראלית), מדינתית, ומחוזית. ברמה הפדראלית הנשיא
נבחר אחת לארבע שנים, חברי הסנאט נבחרים אחת לשש שנים (כל שנתיים שליש מחברי הסנאט
עומד לבחירה), וחברי בית הנבחרים נבחרים אחת לשנתיים. בסנאט מיוצגת כל מדינה על
ידי שני סנאטורים ובבית הנבחרים מיוצגת כל מדינה באופן פרופורציוני לגודל
האוכלוסיה במדינה. כך, מדינות גדולות כמו קליפורניה וטקסס זוכות לייצוג רחב יותר
בבית הנבחרים לעומת מדינות קטנות כמו דלאוור. שני הסנאטורים שמייצגים את המדינות
מכונים ה"בכיר" וה"זוטר" (senior and junior) על
פי הותק שלהם. חברי בית הנבחרים נבחרים בכדי לייצג את המחוז שלהם, וחלוקת המחוזות
נקבעת כך: אחת לעשור נערך מפקד של כל תושבי ארה"ב, ובעקבות תוצאות המפקד
מחולקים מושבים בבית הנבחרים הפדראלי למדינות. כך, למשל, מדינות כמו אוהיו ומישיגן
איבדו מושבים בעקבות המפקד של שנת 2010 לטובת מדינות כמו טקסס. מחוזות המדינה בכל
מדינה נקבעים על ידי בתי המחוקקים של המדינה ומאושרים על ידי המושל של המדינה.
התהליך הזה מתבצע עכשיו, וכבר עתה ברור שחלוקת המחוזות מתבצעת באופן בו יהיה קל
יותר למפלגה השלטת באותה מדינה להבטיח את בחירת מירב נציגיה. לדוגמא, באוהיו,
הערים הן לרוב מעוז דמוקרטי ושאר אוהיו נוטה לטובת הרפובליקנים, שמחזיקים כעת ברוב
ולכן מחלקים את המחוזות באופן שיקל על בחירת רפובליקנים. יש לכך חשיבות רבה שאעמוד
עליה בהמשך.
הקונגרס מורכב מבית הנבחרים ומהסנאט גם יחד,
ומהווה את הרשות המחוקקת, שבניגוד לנהוג בישראל, יכול להיות עם רוב לחברי המפלגה
שמתנגדת לנשיא. החל משנת 2010 ישנו רוב בבית הנבחרים לחברי המפלגה הרפובליקנית,
בסנאט יש רוב לדמוקרטים, והנשיא אובמה הוא דמוקרטי. גם לנשיא בוש הבן היה קונגרס
לעומתי החל מ- 2006 וכללית זה לא מצב נדיר.
ברמת המדינות התמונה דומה, כאשר אחת לארבע שנים
נבחרים מושלי המדינות, וישנן גם בחירות לחברי הסנאט ובית הנבחרים של המדינה. ברמת
המדינות כל מחוז מיוצג על ידי המחוז. אז מה האמריקאים בוחרים? בעיקרון הכל, החל
מנשיא ועד לגזבר המועצה, מחברי קונגרס ועד אחרון התובעים, שופטים בכל רמה אפשרית
של בית המשפט, מועצות פדגוגיות, ועוד ועוד.
לכאורה, זו הדמוקרטיה האולטימטיבית: אתה לא
מרוצה מהחלטתו של התובע המחוזי לא להעמיד לדין את השכן שלך? תחליף אותו בבחירות
הבאות. יחד עם זאת יש לכך מחיר. ראשית, מחיר כלכלי: כל מערכת בחירות כזו, והן די
תכופות, עולה כסף למועמדים. חלקם מביאים את הכסף הזה מהבית, אם יש להם, וחלקם,
בייחוד במערכות בחירות לרמות הגבוהות יותר, מממנים לפחות חלק ממסע הבחירות באמצעות
תורמים, שכמובן דורשים תמורה בעד התרומה, אם זה על ידי מעורבות בהחלטות או קידום
נושאים אישיים.
מכאן גם נובע שבכדי להיות פוליטיקאי, ובעיקר
ברמת הבכירות, עליך להחזיק בהון אישי לא קטן, או בקשרים שיאפשרו לך לגייס הון
מתורמים עשירים, כלומר להיות מסוגל להתחכך במאיונים העליונים.
רפובליקנים, דמוקרטים ומה שביניהם:
במבט שטחי נראה שהמערכת הפוליטית בארה"ב
פשוטה ביותר: ישנן רק שתי מפלגות – רפובליקנית ודמוקרטית. יחד עם זאת, מבט מעמיק
יותר מציג תמונה קצת יותר מורכבת, שאותה אנסה לצייר עכשיו.
ראשית, ישנן מפלגות נוספות, שאינן מיוצגות כלל
בבית הנבחרים האמריקאי (http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_political_parties_in_the_United_States),
בעיקר כי אין להן שום סיכוי להכניס נציגים. שיטת הממשל, שבה נבחר לייצג את המחוז
המועמד שזכה למירב הקולות מביאה לכך שרק נציגי מפלגות המרכז נבחרים. כפי שניתן
לראות, רק שני נציגים בקונגרס הנוכחי אינם משתייכים לאף מפלגה גדולה. יחד עם זאת,
צריך לזכור ש"מרכז" הוא דבר יחסי למחוז בו נבחרים המועמדים ואין דמיון
בין עמדות המרכז במסצ'וסטס למרכז בטקסס. זו, למשל, אחת הסיבות העיקריות שעליהן
המועמדים הקונסרבטיביים (ניוט גינגריץ', ריק סנטורום) מבססים את הטיעונים שלהם נגד
המועמד מיט רומני, שהיה מושל מסצ'וסטס, ושבתקופתו הועברה במסצ'וסטס רפורמת בריאות,
שלטענתם (וגם לטענת הנשיא אובמה) דומה לרפורמה, השנואה על הרפובליקנים, של הנשיא.
אז מה ההבדל בין המפלגות בארה"ב? על מה
נסוב הויכוח בין הדיעות? למעשה ישנם שני צירים מרכזיים לדיעות הפוליטיות
בארה"ב: שמרנות חברתית מול ליברליות חברתית ושמרנות כלכלית (שוק חופשי) מול
ליברליות כלכלית (מעורבות ממשלה).
שמרנות חברתית כוללת: אמונה בדת, וכתוצאה מזה
התנגדות להפלות, שהן נושא שנוי במחלוקת בארה"ב, התנגדות להגירה ולמיעוטים,
כולל מהגרים לא חוקיים והקשחת תנאי ההגירה לחוקיים, ושימור מעמדה של ארה"ב
כמעצמת-על יחידה, ובכלל זה נטייה להגדיל את תקציב הביטחון וקיום צבא שמסוגל
להתמודד במספר מערכות קרקעיות גדולות (לדוגמה: הזירות באירופה ובאוקיינוס השקט
בזמן מלחמת העולם השנייה), ובעד התיקון השני לחוקה (הזכות לשאת נשק). הדוגמה
המייצגת ביותר של הקו הזה הוא ריק סנטורום, שעמדותיו נגד זוגות חד-מיניים גרמו להם
ליצור לו את "בעיית הגוגל" שלו (פשוט תגגלו santorum, אבל על
אחריותכם האישית בלבד אם תקיאו).
לעומת השמרנים חברתית, הליברלים החברתיים תומכים
בחופש דת, בזכות האישה להפיל, בשוויון זכויות לכולם, כולל מהגרים, מיעוטים וזרים,
וכן תומכים בהכרה במעמדן של מעצמות מובילות אחרות בעולם, ובעיקר עם סין, יפן,
בריטניה, רוסיה, גרמניה, צרפת, הודו וברזיל. המייצג הפוליטי של עמדה זו היא הנשיא
אובמה.
שמרנות כלכלית כוללת צמצום גודל הממשל ומעורבות
בכלכלה, הפחתת מסים, צמצום הגירעון הכלכלי, תמיכה בשוק החופשי, ביטול רגולציות, וביטול
סוכנויות שאמונות על אכיפתן, לדוגמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA), מנהל התרופות
והמזון (FDA), ומשרד
החינוך הפדראלי, שאחראי על תוכנית הלימודים. על פי שיטה זו המשק ינהל את עצמו
וידאג לכל השאר. בתחום הזה ישנה סתירה בולטת בין מועמדים כמו רון פול (ובמידה
מסויימת מרבית תנועת "מסיבת התה", ראה איור 1), שלחלוטין רוצה להקטין את
הממשל, כולל הוצאות על צבא, לטובת צמצום הגרעון, ובין מרבית המפלגה הרפובליקנית,
שתומכת בצבא גדול ויקר, וביחד עם צמצום מסים לא ברור מה התוכנית שלהם לצמצום
הגרעון (בעתיד אפרסם על הגרעון האמריקאי ודרכים להתמודדות איתו).
ליברליזם כלכלי כולל הרחבה של מעורבות הממשלה
בכלכלה, אכיפת רגולציות, חיזוק הסוכנויות האמונות עליהן (כולל הקמת סוכנות להגנת
הלקוחות מפני הבנקים, ששנויה מאד במחלוקת כרגע). יחד עם זאת יש לשים לב שגם
הליברליזם הכלכלי בארה"ב איננו סוציאליזם. גם הרפורמות של אובמה בכלכלה
ובבריאות לא מביאות את ארה"ב למצב שבו הממשל המרכזי מנהל את המערכות האלה.
איור 1: דיאגרמה סכמתית של
עמדות הימין, השמאל, והמועמד רון פול. (מקור: http://boingboing.net/2012/01/07/ron-paul-the-venn-diagram.html)
שיטת הממשל הנוכחית בארה"ב מחזקת את
הקיצוניים משני הצדדים בשני אופנים: ראשית, בזמן הפריימריז, כיוון שהמועמדים
מתמודדים רק נגד מועמדים אחרים מתוך המפלגה, כל אחד מנסה להציג שהוא "יותר
מפלגתי" מהשאר, כיוון שממילא הוא יודע שהוא לא צריך לחזר אחרי קולות הצד
השני. כך, למשל, אם עוקבים אחרי האמירות של מיט רומני במסע הבחירות הנוכחי
למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הן סותרות לחלוטין אמירות ומעשים שהוא עשה
כמושל מסצ'וסטס, הן בתחום הבריאות והן בתחום היחס לזוגות חד-מיניים או לדת בכלל.
הסיבה לכך היא שהוא צריך לחזר אחרי הקולות השמרניים יותר, בעוד שהליברלים במפלגה
כבר איתו. שנית, החלוקה למחוזות גורמת לכך שכל מחוז די מובטח למפלגה מסוימת. כך,
למעשה, הפריימריז קובעים את המנצח, וכאמור בנקודה הקודמת, זו הסיבה לניצחון
מועמדים שמבטיחים לא להתפשר.
כתוצאה מההקצנה של הנבחרים, המערכת הפוליטית,
בייחוד במצב שבו בית הנבחרים הוא אופוזיציוני לנשיא, לא מסוגלת לתפקד. ובעקבות
זאת, גם הנשיא והממשל לא יכולים לתפקד. הנשיא צריך את אישור הקונגרס לכל הפעולות
המרכזיות של הממשל, ובכלל זה אישור התקציב, הטלת מסים, הכרזת מלחמות, חקיקה,
ומינויים לתפקידים בכירים. במצב הנוכחי, בו בבית הנבחרים יש רוב מסיבי של
רפובליקנים, שחלקם שייך ל"מפלגת התה" והנשיא דמוקרטי, הממשל מתנהל ממשבר
למשבר. בקיץ בקושי העבירו את העלאת תקרת החוב הלאומי, ומדי כמה חודשים בקושי
מאשרים תקציב ביניים לחודשים הבאים. אחוזי התמיכה של האזרחים בקונגרס צנחו בחודשים
האחרונים, מאז הקיץ, לאזור ה- 10% (http://www.huffingtonpost.com/2011/11/16/congress-approval-rating-porn-polygamy_n_1098497.html).
וכאן, סוף סוף, אנחנו מגיעים לתנועת Occupy Wall Street.
Occupy Wall Street (OWS) והמחאה החברתית:
בקיץ 2011 ראינו תנועות מחאה כלכליות בכל העולם.
בגרמניה שרפו מכוניות, באנגליה היו מהומות שיצאו מכל רסן, בספרד ויוון הפגנות קשות
נגד מדיניות ממשלתית מצמצת, בישראל מחאת האוהלים ובארה"ב קמה תנועת OWS. המשותף
לכל המחאות האלה הוא חוסר אמון במערכת הכלכלית הנוכחית במדינות המערב. את שורשיה
של התנועה אפשר למצוא עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, וספציפית אפשר לייחס אותם
לשני אנשים: הנשיא רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. שניהם, אגב, זוכים
להערצה חסרת גבול בקרב מנהיגי השמרנים כלכלית וחברתית (http://youtu.be/t-1XSarLhls).
בעקבות המדיניות הכלכלית של שנות ה- 80, המגמה
במערב נטתה לכיוונים הבאים: גלובליזציה – העברת תעשיה ושירותים כמה שיותר להיכן
שיותר זול להשיגם, הקטנת נטל המס, הורדת רגולציה, וצמצום התמיכה הסוציאלית בחלשים.
כתוצאה מזה, התחוללו שני תהליכים: מחד, הכלכלה צמחה במידה ניכרת ומאידך, הפערים
בין רמות השכר וההון המוחזק של העשירון העליון לשאר העשירונים גדלו עוד יותר,
במיוחד בארה"ב (ראה איור 2, מתוך http://www.irle.berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf).
איור 2 - אחוז מהעושר הלאומי המוחזק על ידי חלקים באוכלוסיה.
מקור: berkeley.edu/cwed/wp/wealth_in_the_us.pdf
למעשה, הפערים הכלכלים בארה"ב הגיעו
למימדים הגבוהים ביותר מאז שנות ה- 20 של המאה הקודמת, שבסופן היה המשבר הכלכלי
הגדול של 1929 (גם על זה אולי כדאי יהיה להרחיב בעתיד).
תנועת OWS חרטה את הסיסמה "אנחנו ה- 99%". מה
שהם יוצאים כנגדו הוא שחוקי המשחק בעשורים האחרונים היטיבו עם האחוזון העליון, על
חשבונם של השאר. כיצד זה קרה? בגלל שיטת הממשל בארה"ב, כפי שהזכרתי קודם לכן,
המועמדים לבחירות נזקקים להון רב, ובייחוד בבחירות בפדראליות, ההוצאה היא אדירה.
זה גורם לשני דברים: ראשית, כל המועמדים מגיעים מאותו מאיון עליון (ראה http://money.cnn.com/galleries/2012/news/economy/1201/gallery.presedential-candidates-wealth/) כי פשוט אף אחד אחר לא יכול להרשות את זה
לעצמו. ושנית, הם מגייסים הון עצום מבעלי הון. בבחירות הנוכחיות, התהליך הזה מתבצע
בעיקר באמצעות SuperPACs,
עמותות שלכאורה אינן קשורות למועמדים (על זה ראו: http://www.nj.com/njvoices/index.ssf/2012/01/stephen_colbert_super_pac_jon.html), ושיכולות לגייס כל
סכום ללא מגבלה. הן מקבלות תרומות אדירות, של מיליוני דולרים מתומכים, וכמובן,
התומכים היחידים שיכולים להרשות לעצמם סכומים כאלה הם עשירים. לדוגמה, שלדון
אדלסון, הבעלים של העיתון "ישראל היום" תרם כמה מיליוני דולרים לניוט
גינגריץ' תמורת הבטחת התמיכה שלו בישראל (http://www.washingtonpost.com/investigations/sheldon-adelson-and-newt-gingrich-one-gained-clout-from-friendship-the-other-funding/2012/01/11/gIQACvSrBQ_story.html. הכל חוקי, בייחוד בהתבסס על החלטת בית המשפט
העליון בארה"ב שמתירה לתאגדים, תחת התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי), לתרום
כל סכום למועמדים לבחירות, אבל כתוצאה מזה, הכוח הפוליטי, שגם כך היה פרופורציוני
לכוח הכלכלי, התחזק עוד יותר לטובת העשירים ותומכיהם.
למה אי השיוויון הכלכלי והשפעתו על הפוליטיקה
מוביל? מחקר שבוצע על ידי המרכז New England Complex Systems Institute
(גילוי נאות: אני מועמד לעבודה שם) הראה שלפחות חלק מהמשבר הכלכלי של שנת 2008
ניתן לייחוס לביטול רגולציה, ובמיוחד לביטול ה- "uptick rule",
כלל שנועד למנוע ביצוע עסקאות באופציות מכר כשהמניות עליהן האופציות מבוססות
יורדות (ובכך להגביר את הנפילה שלהן בבורסה), כתוצאה מלחץ מסיבי של לוביסטים (http://necsi.edu/headlines/uptickreport.html).
באופן כללי, לוביסטים בוושינגטון הם תעשיה גדולה ונרחבת, ומחקר עדכני מראה שההחזר
על השקעה בלוביסטים מראה שההחזר נאמד בעשרות אלפי אחוזים (http://www.npr.org/blogs/money/2012/01/06/144737864/forget-stocks-or-bonds-invest-in-a-lobbyist).
גם אם ההערכה היא אופטימית מאד, עדיין מדובר כנראה במכפילים נאים על השקעה.
תנועת OWS ודומותיה בעולם
למעשה תוקפות את השיטה הזו, שבה הון קונה השפעה על השלטון, והשלטון, מצידו, מקל על
בעלי ההון על ידי הסרת מכשולים בדרכם. איך זה יכול לעבוד בחברה דמוקרטית ובשיטות
הממשל הנוכחיות? לא ברור. די ברור, שכאשר נחקקים חוקים שאוסרים על תורמים פוליטיים
לתרום בשמם, כלומר התרומות הן אנונימיות (http://www.thedailyshow.com/watch/tue-december-13-2011/lawrence-lessig),
אף אחד לא תורם, וזה כמובן מעורר בעיה כפולה – רק עשירים יוכלו לממן לעצמם את
הבחירות, ובנוסף, מי בכלל ירצה להוציא כל כך הרבה כסף רק בשביל להשתלב בשלטון? מה
שדי ברור הוא, שהמצב הנוכחי עלול לערער את יציבותן של המערכות הכלכליות (http://necsi.edu/projects/yaneer/owsdesc.html)
והפוליטיות כפי שאנחנו מכירים אותן, באותה מידה שבה המשבר של שנת 1929 ערער את
סדרי עולם, סייע בעלייתן של אידיאולוגיות קיצוניות, והוביל למלחמת העולם השנייה
עשור לאחר מכן.
