ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נחתמה מגילת העצמאות של המדינה, שבהיעדר חוקה (שאגב, הייתה אמורה להיכתב עד ה- 1 לאוקטובר 1948, אופס!) מהווה את המסמך המכונן של המדינה, ובמשך שנים רבות הגדירה רבות מזכויות האדם והאזרח במדינה. במגילה עצמה מוגדרת המדינה כך:
לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
ומכאן, שמדינת ישראל היא מדינה יהודית בראש ובראשונה.
יחד עם זאת, שתי פסקאות לאחר מכן, מוגדרים התנאים הבאים:
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.
אם כך, פסקה זו מגדירה את כל אזרחי המדינה כשווי זכויות, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכאורה, יש כאן סתירה בין פסקה זו לפסקה הקודמת על מדינה יהודית בארץ ישראל. למה יש כזו סתירה? מה גרם לכך שמנהיגי המדינה הצעירה, ודוד "אום שמום" בן-גוריון בראשם,לקחו על עצמם מחויבויות למדינה דמוקרטית ושוות זכויות, אם התכוונו למדינה יהודית?
ייתכן, שניתן לראות את התשובה במגילת העצמאות עצמה:
השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.
כלומר, הרדיפות האנטישמיות לאורך הדורות, ובמיוחד השואה, הן כאירוע הנורא מכולם והן כאירוע שהסתיים רק שלוש שנים לפני מגילת העצמאות, עמדו לעיניהם של מנהיגי המדינה הצעירה. ויחד עם זאת, כשהצורך הוא פתרון ל"בעית העם היהודי מחוסר המולדת", כבר אז היה ברור למנהיגינו, שאנחנו לא נהיה גזענים.
הציניקנים יגידו, שפסקת שוויון הזכויות במגילת העצמאות היא מעין כסות, שנועדה לאפשר הקמת מדינה יהודית בחסות האום, ושבעצם מעולם לא הייתה כוונה כזו. כיוון שלא ניתן עוד לראיין את דוד בן גוריון על העניין הזה, לא ניתן לבטל את הרעיון, אבל השאלה הנשאלת היום היא האם זה עדיין רלבנטי? האם מדינת ישראל של 2012 עדיין צריכה להיות מחוייבת לעקרונות של דמוקרטיה? בעיקר יש לשאול זאת לאור הכיבוש המתמשך של שטחי יהודה ושומרון, והגזענות הגואה כנגד זרים בישראל.
מבחינה כלכלית, ב- 64 שנות קיומה ישראל הגיעה להישגים ניכרים, במגוון רחב של תחומים. יחד עם זאת, בבסיס הקיום שלה, ישראל היא עדיין מדינה קטנה מבחינת שטח ומספר תושבים, נטולת משאבי טבע כמעט לגמרי, ותלויה כמעט לחלוטין בייבוא וייצוא. אם ללמוד מהלקחים של חרם כלכלי על מדינות כמו איראן וצפון קוריאה, הרי שגם מדינות גדולות מאיתנו בשטח ובאוכלוסין, ועשירות מאיתנו במרבצי טבע (איראן לפחות), סובלות מאד מחרם כלכלי. אין ספק, בעידן הכלכלה הגלובלית של ימינו, להיות מנותק מהעולם הכלכלי משמעו להישאר הרחק מאחור.
מבחינה בטחונית, מדינת ישראל תלויה במעצמת על ובמעצמה בינונית. מארה"ב אנחנו מקבלים סיוע בטחוני בהיקף של שלושה מיליארד דולר בשנה, לא כולל "תוספות מיוחדות" לרכישת סוללות כיפת ברזל ושרביט קסמים. אמנם רוב הכסף מושקע חזרה ברכש ציוד צבאי מארה"ב, ובכך מהווה בעיקר עידוד לתעשיה הבטחונית שם, אבל כיוון שכל כך הרבה שנים אנחנו תלויים בכך, התעשיה הבטחונית שלנו כבר לא מסוגלת לייצר, גם אם נרצה בכך, תחליפים לחלק מהדברים. למשל, ביטול הלביא הביא לכך שאיננו מסוגלים עוד לפתח מטוס קרב, וגם הלביא עצמו כלל רכיבים מרכזיים מתוצרת חוץ, כמו מנוע. מגרמניה אנחנו מקבלים צוללות בעסקה שחלקה בנויה על רגשות אשם של הגרמנים, ובד"כ בהנחה ניכרת.
מבחינה דיפלומטית, אנחנו נשענים לעתים קרובות מדי על זכות הוטו של ארה"ב במועצת הבטחון, שהיא הגוף האופרטיבי היחיד של האום. למעשה, קשרינו עם שאר מדינות העולם מוגדרים לעתים קרובות על פי מידת הרצון של אותן מדינות בקשר חיובי עם ארה"ב. בהקשר הזה ניתן לציין את מצרים, שלאחר המהפכה שם והבחירות האחרונות נשלטת על ידי האחים המוסלמים והצבא. אף אחד מהם איננו בהכרח אוהב ישראל, אבל שני הצדדים אינם מעוניינים לבטל את הסכמי השלום עם ישראל ולו רק בשביל להמשיך את הקשרים החיוביים עם ארה"ב.
במאה ה- 19 לורד פלמרסטון האנגלי אמר על מדיניות החוץ של ארצו:
Therefore I say that it is a narrow policy to suppose that this country or that is to be marked out as the eternal ally or the perpetual enemy of England. We have no eternal allies, and we have no perpetual enemies. Our interests are eternal and perpetual, and those interests it is our duty to follow
ניתן להכליל אמירה זו לכל מדינה: אין בעלות ברית או אויבות קבועות, יש רק אינטרסים קבועים, ועל פיהם יש לפעול. מאז הקמתה, ישראל עמדה בצד של האינטרסים של מדינות המערב. כמדינה דמוקרטית, שמכריזה על שוויון זכויות לכל תושביה, המערב ראה בישראל סוג של שלוחה של העקרונות המערביים השוויוניים והליברלים של אחרי מלחמת העולם השנייה. ניתן להניח, שזו גם הכוונה של הפסקה הרלבנטית בהכרזת העצמאות. סביר אף יותר, שגם אם לא הייתה זו המטרה הראשית של הפסקה הזו, על סמך הפסקה הזו, וחוקים ופסקי דין שנבעו ממנה, התבססה לה מדינת ישראל והתבססו קשריה עם המערב. אבל קשרים אלה אינם נצחיים, ופגיעה בדמוקרטיה הישראלית מערערת את היסוד לקשרים אלה, שהוא כאמור האינטרסים של מדינות המערב בהנחלת עקרונות דמוקרטיים (על הדרכים בהן מדינות המערב מנסות להנחיל דמוקרטיה ו"חופש" לעולם אפשר להמשיך להתווכח עוד הרבה, אבל בתפישתן העצמית, הן שואפות לכך).
לפיכך, כל גילוי גזענות של יהודים נגד לא יהודים בישראל, כל גילוי של שנאת זרים, כל אירוע שקשור לכיבוש הישראלי בשטחים, כולם פועלים להחלשת הקשר הזה בין ישראל למערב. ומכאן, שכל אירוע כזה מערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל. במלים פשוטות, בשאלה האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, אם נבחר באפשרות השניה ונזנח את הראשונה, מדינת ישראל לא תהיה אף אחת מהן. היא פשוט לא תתקיים עוד. ומכאן, שהאיום הקיומי האמיתי על ישראל איננו זרם מבקשי המקלט המגיעים אליה, או אוכלוסיתה הערבית, אלא אותם גזענים שמלבים את שנאת הלא יהודים בתוכה.
