על יוקר המחייה בישראל ודרכים לפתרון

מי שמכיר אותי יודע טוב מאד מה דעתי על סוציאליזם ועל החיים שלי בסינסינטי. מי שלא מכיר מוזמן לחפש את הבלוג שלי. בכל מקרה, סוציאליסט אני לא. קראתי את הספרים של איין ראנד והסכמתי עם רבות מהאמירות שם, ואני בהחלט חושב שיש לתת לאדם את החופש להצליח ולהרוויח מהצלחתו על פי כשרונו וזיעת אפיו.

לגבי ארה"ב, אני חושב שהמדינה הזו נמצאת בדעיכה. גדולתה העיקרית, שהיא היכולת של המדינה הענקית הזו לחדש ולייצר הולכת ונמחית בגלל שני תהליכים: גלובליזציה מחד, שהופכת את הייצור בארה"ב ללא כדאי, וחינוך מידרדר מאידך, שהופך את האמריקאי הממוצע לפחות חדשני ויצרני.

עכשיו ששני הנושאים האלה מאחורינו, בואו נראה למה יותר קל לחיות בארה"ב מאשר בישראל של שנת 2011.

כשחייתי בארץ, הייתה לי משכורת נאה ביותר. למעשה, במעבר לארה"ב לקחתי על עצמי ירידה ניכרת במשכורת, אבל מאחר וראיתי את עצמי כסטודנט יותר מאשר כעובד (למרות שאני עובד במשרה מלאה, המטרה העיקרית שלי פה היא לסיים דוקטורט), לא הייתה לי עם זה בעיה עקרונית. אני לא רוצה להכניס נתונים של בת זוגי לכאן, אז אתייחס רק לעצמי. אני מרוויח היום פחות ממה שהרווחתי לפני שלוש שנים בישראל, ובוודאי שפחות ממה שהייתי יכול להרוויח היום לו הייתי נשאר בארץ. עדיין, כושר הקנייה שלי בארה"ב גבוה בהרבה. יש לסייג, כשמדברים על ארה"ב צריך לדבר על מדינה ספציפית בה אדם חי, גם בגלל שהמסים שונים ממדינה למדינה, אבל בעיקר כיוון שיוקר המחייה משתנה ממקום למקום ואין דין ניו יורק או שיקאגו כדין סינסינטי. סינסינטי היא עיר ממוצעת בארה"ב, לדעתי, אולי טיפה זולה מהממוצע.

אז מה היה לנו שם? המשכורת שלי היום נמוכה בכ- 40% ממה שהייתה בארץ בשנת 2008 במונחים דולריים. בגלל הפרשי שער הדולר מ- 2008 ל- 2011, בואו נוריד את ההבדל הזה ל- 30%. במפתיע, אני עוקב אחרי שיעור מס ההכנסה שהייתי נדרש לשלם בישראל על הסכום אותו אני מרוויח פה לעומת הסכום שאני משלם פה וההבדלים זניחים. כן, מס הכנסה כמעט זהה!

לעומת זאת, כוח הקנייה שלי פה גבוה משמעותית ואני מייחס את זה ליתרונות השוק החופשי בארה"ב.

• אני לא משלם בכלל עמלות לבנק בו מתנהל החשבון שלי, ואל תדאגו לבנק, אני בטוח שג'יי פי מורגן צ'ייס מרוויחים יפה (5.4 מיליארד דולר ברבעון השני של 2011).
• עלויות התקשורת של שנינו מגיעות ל- 135$ לחודש, פחות מ- 500 ש"ח לחודש, והן כוללות אינטרנט מהיר, שני סמארטפונים, ללא הגבלה על הודעות טקסט או שירותי דאטה ו- 500 דקות שיחה לא כולל השיחות בינינו שהן בחינם (וזה הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים).
• קנייה ממוצעת שלנו בסופר מסתכמת בכ- 40 עד 50 דולר לשבוע, וזה כולל לא מעט ירקות ופירות שהם המרכיב היקר ביותר בסל הקניות שלנו בארה"ב.
• ארוחה זוגית במסעדה עולה פה בערך 30 דולר לשנינו בערב. במסעדות יותר יקרות בערך 50 דולר, ונכון, אנחנו לא הולכים למסעדות סופר פלצניות, אבל נהנים מהאוכל. בישראל אני חושב שהממוצע בגדול במסעדות דומות הוא בערך 100 ש"ח לאדם.
• עלות חדר כושר לאדם היא בערך 30 דולר לחודש, ואנחנו צריכים ללכת יותר. בישראל שילמתי בערך 300 ש"ח למנוי לחודש.
• על שכר דירה באמת שאין טעם לדבר, כי סינסינטי היא לא ניו יורק ולא תל אביב מבחינת ביקושים ולכן השכ"ד פה נמוך עד מגוחך.
• אה, וקנינו ניסאן סנטרה חדשה עם כל התוספות, מנוע 2 ליטר, בפחות מ- 20 אלף דולר (70 אלף ש"ח).
• עלויות החשמל והגז נמוכות משמעותית מאשר בישראל, ומגיעות לפחות מ- 150 דולר בשיא הקיץ (מזגן כל הזמן) ופחות מ- 200 דולר בשיא החורף המושלג כשהגז לחימום עובד כל הזמן. בין לבין הן נמוכות מ- 100 דולר לחודש.
• מחיר הדלק פה נע בין 3.50 דולר לגלון ל- 4.00 דולר לגלון בשנה האחרונה, כלומר בערך דולר לליטר, או חצי מישראל.

כך יוצא שדברים שלא הייתי מסוגל להרשות לעצמי בישראל, כמו רכב טוב וחדש, הופכים להיות מציאות פה.

כן, יש גם הרבה דברים יקרים פה. ביטוח בריאות פה עולה הון תועפות, מאות או אלפי דולרים בחודש תלוי בתוכנית שבוחרים. אם היינו צריכים לשלם על שכ"ל לילדים היינו פושטים את הרגל.

לדעתי ישנן מספר בעיות מרכזיות בישראל היום והן הסיבה המרכזית למחאה החברתית שאנחנו רואים בשבועות האחרונים:

• קודם כל, ברמת מדיניות הממשלה, ישראל לא החליטה אם היא מדינת רווחה קפיטליסטית דוגמת אירופה או מדינה קפיטליסטית בלי רווחה דוגמת ארה"ב. עד שנת 2000 בערך ניסינו להיות במודל האירופי ולא כל כך הצלחנו, ומאז הרפורמות של ביבי כשר האוצר אנחנו מנסים להידמות לארה"ב וגם לא ממש מצליחים. זו החלטה שהעם צריך לקבל באופן דמוקרטי, אבל אין היום חלופות מפלגתיות, כיון שגם ביבי, גם ברק וגם ציפי לבני, כולם מאמינים בשיטה הכלכלית האמריקאית. הדיון הציבורי בישראל מתרכז אך ורק בשאלה המדינית בטחונית ובכלל לא עוסק במדיניות כלכלית חברתית. המחאה הנוכחית אולי תשנה את זה, אבל קשה לי להאמין שהיא תצמיח מפלגות סוציאל דמוקרטיות חדשות, עם אג'נדה מדינית ימנית למשל. וכיוון שההבדלים בין המלפגות הם רק בנושא המדיני, הדיון תמיד יחזור לדיון בטחוני מדיני, ומי שמגדיר את נושא הדיון גם מנצח בדיון עצמו.
• מאחר ובחרנו בשוק חופשי, בין אם מבחירה חופשית של האזרחים ובין אם בהכתבה מהמנהיגים, יש לבחון איך השוק הישראלי מתמודד עם הבחירה הזו. לטענתי, הכלכלה הישראלית איננה שוק חופשי כלל. בכל תחום בארץ יש קרטל כזה או אחר של 2-3 חברות, שמתאמות מחירים באופן מוצהר יותר או פחות אחת עם השניה. לדוגמה, הבנקים מתאמים את העמלות ללקוח (כזכור, אני לא משלם עמלות בארה"ב בכלל). לדוגמה, המחלבות מתאמות את מחירי מוצרי החלב ביניהם. לדוגמה, חברות הסלולר שאין ביניהן שום הבדל מעשי. בכל שוק שמסתכלים עליו יש 2-3 מתחרים חזקים שמתאמים מחירים ביניהם. עד שהשוק לא יהפוך לתחרותי יותר לא יירדו מחירי המוצרים והשירותים בארץ ובהתאם כושר הקניה של הישראלי הממוצע יירד. כדי לעשות את זה יש לתת בידי הרגולטור כוח חזק יותר לקנוס בסכומים מאד גבוהים את אלה שמתאמים מחירים ומונעים שוק חופשי. במקרים קיצוניים יש לפרק חברות שמשתתפות בזה לכמה חברות קטנות יותר, כמו שעשו לחברת התקשורת בל בארה"ב. (זה שהחברה הזו מתאחדת מחדש תחת השם איי-טי-אנד-טי בארה"ב זו בעיה אחרת). לדעתי על ידי מלחמה אמיתית בקרטלים ופתיחה של השוק לתחרות אמיתית ניתן להוריד את יוקר המחיה בישראל בעשרות אחוזים.
• נטל המסים העקיפים בישראל גבוה מדי ביחס לארה"ב. באוהיו מס הקניה הוא 6.5%, שזה בערך הממוצע בארה"ב. מס הקניה במדינות שונות נמוך יותר, לפעמים 4% ואפילו 0%, ולפעמים גבוה יותר. אין מס קניה פדראלי ובשום מקום זה לא מגיע ל- 16% של ישראל. המסים על הדלק פה נמוכים באופן משמעותי מהבלו בישראל, ולכן מחיר הדלק הוא בערך חצי. כזכור, חישבתי ומצאתי שאני משלם אותו אחוז מס הכנסה כמו בישראל, אז סה"כ המסים נמוך יותר.
• אם מורידים את נטל המס צריך לבחון איך מצמצמים הוצאות. זה משהו שבארה"ב לא עושים כל כך טוב, ראה משבר התקציב האחרון, אבל ישראל לא חייבת לחקות את ארה"ב בכל דבר, על אף מה שביבי חושב. אז איך מצמצמים את הגירעון? קודם כל על ידי צמצום הקצבות לדברים מיותרים, שבסופו של דבר יילקחו מאיתנו. אם ברור לנו כבר היום שבהסכם עתידי לא יישארו ישובים ישראלים מעבר לגושי הישובים ביו"ש, למה אנחנו ממשיכים להשקיע בהם ולסלול דרכים לשם ולהחזיק יחידות של צבא לשמור עליהם? אפשר לחסוך המון כסף מפינוי של הישובים האלה. יש עוד דרכים לצמצם הוצאות על ידי הורדת ההקצבות למגזרים מיוחדים, כמו חרדים. לדברים האלה צריך שינוי משטר או שינוי ממשל והרבה ביצים, מה שאין למנהיגים הנוכחיים שלנו
• ועל אף האמור לעיל, צריך להגדיל את ההשקעות בנושאים האזרחיים בארץ. יש לנו משאב לאומי אחד בישראל והוא כוח אדם איכותי. אם ישראל רוצה להמשיך לשגשג כלכלית היא צריכה להשקיע בחינוך בראש ובראשונה.. חינוך לכולם, חינוך לעתיד טכנולוגי ולכושר ייצור בחזית המדע. אין לנו דרך אחרת לשגשג. זה אומר שצריך לבטל מוסדות חינוך שמחנכים ילדים בלי להקנות להם כלים להתמודד עם העתיד, כלומר החינוך של ש"ס. אם נעשה את זה, נוכל לקבל עוד 20% מהאוכלוסיה שתשתתף בנטל הכלכלי, וזה יוריד את העומס מכל השאר. אם נחזק את החינוך הטכנולוגי נוכל להתמודד עם מדינות אחרות, וזה יקל על השגת הכנסות גבוהות יותר. לא לנצח נוכל לבנות על מדינות אחרות שיכשירו לנו את טובי המהנדסים והחוקרים המדעיים, כמו עם העלייה מברה"מ לשעבר בשנות ה- 1990.
• שימו לב שלא הגעתי לנדל"ן בכלל. מחירי הדירות בישראל גבוהים בגלל שיש הרבה ביקוש ומעט מדי היצע אבל גם בגלל שההיצע שיש הוא תמיד של דירות עם מספר רב של חדרים. אפשר לבנות גם אחרת, השאלה מי ירים את הכפפה. את זה, אגב, אפשר להשאיר לשוק החופשי, אם הוא באמת חופשי ובאמת קיים. מסים על בעלי דירות או דרכים שונות להטיל עליהם פיקוח רק ייצרו מצבים בלתי אפשריים, אבל לא ייצרו שינוי של ממש. השינוי יגיע מהוספת היצע, למשל על ידי בנייה מחדש של איזורים שלמים במרכז והפיכתם מאיזורים של בתים נמוכים עם מעט דירות לבתים רבי קומות עם הרבה דירות, אבל לא דירות יוקרה של עשירים.

המסקנות הן שאזרחי ישראל צריכים להחליט על דרכם הכלכלית. עד היום היינו עסוקים רק בנושא המדיני בטחוני והזנחנו את הנושא הכלכלי לחלוטין. אנחנו צריכים דיון אמיתי בנושא הזה, ואנחנו צריכים להחליט להיכן מועדות פני המדינה. אם נחליט על שוק חופשי, אין בעיה, אבל שיהיה שוק חופשי אמיתי ולא רק למראית עין היכן שבעלי ההון עושקים את הציבור. אם נחליט על שוק סוציאל דמוקרטי, גם נפלא, אבל שוב, שיהיה סוציאלי ודמוקרטי אמיתי, לא כזה שמנוהל על ידי ביורוקרטים מושחתים.

זה בידיים שלנו.